זה מטלטל עד עיקר מחיצה. כדמעיקרא דאמרינן הואיל והותרה הותרה ובכלי הבית קאמר שמואל דאי בששבתו. בחצר אפילו מחצר לחצר נמי דהא שמואל הוא דאמר. הלכה כר''ש ואפי' עירבה כל אחת לעצמה לא גזר משום מאני דבתים ואע''ג דהשתא הוו להו חצר אחת כשנפל לא אסרי להו בתים דהא שרי לאפוקי מבתים לחצר הואיל והותר למקצת שבת: שקולו גלימא נגידו. קחו טלית ופרסו אותה שם להיות מחיצה: אהדרינהו רב לאפיה. דקסבר אסור לטלטל הסדין שבתוכה: שקולי המייניה וקטרו בה. קחו אבנטו וקשרו בו את הטלית למחיצה: מתני' חצר שנפרצה לרה''ר. במלואה או יותר מעשר: חייב. דרה''ר הוא ובגמרא קא בעי לה: פטור. אבל מותר לכתחלה לא אפי' תוך ארבע אמות דלאו רה''ר היא אלא כרמלית היא והוא הדין נמי מתוכה לרה''י: גמ' שבררו דרך לעצמן. בשדה אחת: מה שבררו בררו. ואינו רשאי לגודרה אלמא קנו לה: שאבדה להן דרך באותו שדה. שהיה להן דרך בו ואינו יודע אי בצפונו אי בדרומו ובררו להן אחת מן הרוחות: וכי תימא הכא נמי כשאבדה להן הדרך באותה חצר. שאין מקום המחיצה ניכר ובני רה''ר מרחיבין רה''ר לתוכה במקצת ואמרו שעד כאן היה רשותן וכי אמר ר''א רה''ר היא באותו מקום מחיצה קאמר שאלו עוררין עליו: והאמר רבי חנינא עד מקום מחיצות מחלוקת. דמשמע כל החצר כולה עד מקום המחיצה היו חכמים עושין אותה כרמלית אבל במקום מחיצה מודו מכלל דר''א משוי ליה לכוליה רה''ר: ואיבעית אימא. לעולם בשמקומות מחיצות ניכרות ואפילו הכי משוי ליה ר''א למקום מחיצה רה''ר דקא סבר צידי רה''ר כרה''ר דמו: הני מילי היכא דאיכא חיפופי. סתם צידי רה''ר איכא חיפופי נועצין יתידות אבנים גדולות סמוך לכותל שלא יזיקוהו קרונות וההוא אויר שביניהם לכותל קרי צידי רשות הרבים ובההוא הוה אמינא הוא דפליגי רבנן ואמרו לאו רשות הרבים הוא ואסור לטלטל מתוכו לרשות הרבים משום דאיכא הפסק ולא עיילי בהא רבים. להדיא אבל הכא אימא מודו ליה: והא מתוכה. לרשות היחיד קאמר ר''א חייב אלמא כולה חצר רה''ר משוי ליה: איידי דאמרי רבנן מתוכה כו'. ואנן פרכינן לרבנן אמאי נקטי מתוכה הא רבי אליעזר בתוכה מודה דכרמלית היא דמקום מחיצה הוא דקא משוי רה''ר: מתני' חצר שנפרצה. בשבת לרשות הרבים: מותרין לאותה שבת. הואיל והותר למקצתה: שניטלה קורתו או (לחייו) גרסינן: לעתיד לבא. לשבת הבאה: אם מותרין כו'. בגמרא מפרש דרבי יוסי מחמיר והכי קאמר כשם שאסורין לעתיד לבא כך אסורין היום: גמ' במאי עסקינן. דאצטריך ליה למנקט משתי רוחותיו: אילימא בעשר. ומשום הכי מרוח אחת לא דאמרינן פתחא הוא: משתי רוחותיו נימא נמי פתחא הוא. דקא סלקא דעתיה משתי רוחות זו כנגד זו קאמר כגון מזרח ומערב:

ואיבעית אימא בצידי רה''ר פליגי. ולא מיירי באבדה להם דרך: וליפלגו בצידי רה''ר דעלמא. ואם תאמר דילמא דוקא הכא פליגי משום דמקום מחיצה שלו ואור''י דסתם צידי רשות הרבים הם שלו שרגיל אדם להיות כונס תוך שלו ובונה: אבל היכא דליכא חיפופי מודו ליה קא משמע לן. משמע דר''א איירי בדאיכא חיפופי והקשה ריב''א דבפרק קמא דשבת (דף ו.) אמרינן מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא אימר דשמעת ליה לר''א היכא דליכא חיפופי היכא דאיכא חיפופי מי שמעת ליה וי''ל דסוגיא דהכא כרב פפא דהתם: מאי שנא מרוח אחת דאמר פתחא הוא. ואם תאמר מרוח אחת אע''ג דפרוץ מרובה אמרינן בפ''ק (דף י:) דניתרת בפס ד' או בשני משהויין לכאן ולכאן אבל בשתי רוחות לא משתרי בהכי דג' מחיצות דאוריי' כמו סתם מבוי דהוי בלחי וקורה וי''ל דהכא פריך לר' יהודה דאית ליה לקמן (צה.) שתי מחיצו' דאורייתא ועוד אור''י דסתם חצר אין לה אלא ג' מחיצות וברביעית פס ד' או ב' משהויין ואיירי שנפרצו ב' רוחות מאותן ג' מחיצות ואף על גב דהשתא כשנפרצה הוי מפולש ואמרינן בפ''ק (דף יא.) דבעי לכל הפחות צורת הפתח היינו דוקא כשנפרצה רה''ר או לבקעה אבל הכא איירי כשנפרצה למבוי או לחצר אחרת דהא לא קתני שנפרצה לרה''ר: מאי שנא מרוח אחת דאמרי' פי תקרה כו'. השתא לא קאמר פתחא הוא דאפילו נפרץ במילואו או ביתר מעשר רוצה להתיר בבית מטעם פי תקרה: בשתי רוחות נמי נימא פי תקרה יורד וסותם. רש''י מפרש דרב ושמואל דפליגי בפי תקרה היינו דווקא באכסדרה בבקעה שאין לה כלל מחיצות אבל ביש לה אפי' מחיצה אחת מודה שמואל דבשלש מחיצות אמרינן פי תקרה יורד וסותם ואתי שפיר הא דנקט אכסדרה בבקעה לפי שבבקעה דווקא פליגי שאין שם מחיצה וגרס בתר הכי כי לית ליה בד' אבל בג' אית ליה ולפי זה פירוש כל הסוגיא ואין נראה דאפילו לרב בשתי מחיצות זו כנגד זו לא אמר פי תקרה יורד וסותם דהוי מפולש כדאמר בפרק קמא דסוכה (דף יח:) לכך נראה לר''י דסתם אכסדרה יש לה ג' מחיצות כדאמר בלא יחפור (ב''ב דף כה:) העולם לאכסדרה הוא דומה דרוח צפונית אינה מסובבת ולית ליה לשמואל פי תקרה יורד וסותם אלא אם כן יש שם ארבע מחיצות ומיהו לרב אפי' פרוץ משתי