הא מני ר''מ היא. הך סיפא סתמא היא ולאו מסקנא דמלתא דרבנן היא: ואי מהא. מסיפא דמיירי בשתי עיירות התם הוא דקאמר ר''מ דאף על גב דאיכא קרפף לכל חדא אמרי' חדא היא: משום דדחיקא תשמישתייהו. דהואיל וקרובות אין להן נויי העיר בב' קרפיפות עד דאיכא טפי הלכך עשה קרפף את שתיהן להיות אחת אבל חדא דלא דחיקא תשמישתיה שאין עיר אחרת סמוכה לה ויש לה אויר הרבה: אימא לא. ניתיב לה קרפף כלל קמ''ל: טעמא דאיכא אמצעי. דהשתא אין בין עיר לעיר אלא קרפף אחד: לא משולשין ממש. בשורה אחת אלא שלישי עומד מרחוק כנגד בין שני החיצונים: כל שאילו מטיל אמצעי ביניהן. כלומר הא דקתני במתניתין אם יש בין ב' החיצונים קמ''א לא כדס''ד מעיקרא שאין ביניהן יותר אלא מתניתין דמרחקי מהדדי טובא וה''ק אם יש אויר בין ב' החיצונים כדי להתמלאות אמצעי ולעמוד אויר הנשאר בין אמצעי ולחיצונים מכאן ומכאן על קמ''א לכאן ומאה וארבעים ואחת לכאן דהיינו ב' קרפיפות לשניהן רואין כאילו הוא נתון ביניהן והרי כולן אחת והיוצא מאחת מהן לילך דרך אחת מחברותיה מודד מחומת חברתה אבל אם רבה אויר יותר מכאן. לא אמרינן רואין: וכמה. יהא רחוק אמצעי מהן דאמרינן רואין: אלפים. הואיל ויכול לבוא מזו לזו בלא עירוב אמרי' רואין: והא את הוא דאמרת. לעיל (דף נה:) גבי עיר שעשויה כקשת דאפילו יש בין יתר לקשת יותר מאלפים הרי היא אחת ומודדין לה מן היתר: איכא בתים. בקשת והרי הדר בקשת יכול לבוא לראשיה דרך בתי הקשת: הכא. בין אמצעי לחיצונים: ואפילו טובא. ובלבד שיהא שיעור באמצעי למלאות כדאמרינן: ליכא למימר מליוה. מלא האויר שביניהן דאין לך במה למלאותו: מתני' לא פחות ולא יותר. בגמ' מפרש טעמא: ולא ימדוד אלא כנגד לבו. קבעו לו חכמים מקום לשום כנגדו ראש החבל שלא יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר והתחומין מתמעטין: מבליעו. אם אינו רחב נ' אמה משפתו לשפתו מלמעלה אע''פ שיש במדרונו הילוך יותר מאלפים אין אומרים תעלה מדת מדרונו למדת התחום אלא יעמוד זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן ויבליע מדרונו בחבל אחד: לגדר. חומת אבנים שנפלה ונעשה גל גבוה ומשופע ובני אדם מהלכין עליו: וחוזר למדתו. בגמרא מפרש דמדקתני חוזר למדתו משמע שאם היה רוחבו כנגד העיר יותר מחמשים ואינו יכול להבליעו בחבל ובאחד מראשיו שלא כנגד העיר יכול להבליעו הולך ומבליעו שם ומודד והולך שם משפתו והלאה עד כנגד מקום שכלה בו שם רוחב הגיא כנגד העיר וחוזר למדתו כנגד העיר ומשלים למדת תחומין:

סוכה (דף ג:) בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אין עושין אותו עיבור בין ב' עיירות ק''ק מאי נפקא מינה מאותו בית דבלא''ה נותנין קרפף לעיר ואי משום שע''י הבית יוכל ללכת יותר א''כ מה היה לו להזכיר ב' עיירות אלא הל''ל אין עושין אותו עיבור לעיר ואומר רשב''ם דגרסינן התם אין עושין אותו עיבור לעיר ועי''ל דנקט ב' עיירות משום דאז רגילות לעשות בורגנין ללכת מזו לזו כשרחוקין יותר מד' אלפים שאין יכולין לבא ע''י עירוב ואור''ת דהלכה כרב הונא דאמר קרפף לזו וקרפף לזו דגדול היה בחכמה ובמנין מחייא בר רב דזוטר מיניה טובא כדמוכח בסוף פרק יש בערכין (דף טז:) שהיה רב הונא מוכיחו והנהו אמוראי דקאמרי לאו משולשין ממש סברי כרב הונא דלחייא בר רב יכול להיות משולשין ממש ורב ספרא דקאמר הא מפסקת דיגלת דהוה יותר מקמ''א ושליש משמע דאי לאו טפי שפיר עבדי והיינו כרב הונא ועוד אפי' לחייא בר רב הא משני סיפא דמתני' דקתני לזו ע' אמה ושיריים ולזו ע' אמה ושיריים כר''מ והוי מחלוקת ואח''כ סתם וא''כ לדידיה הוה הלכה כר''מ: הא ליכא אמצעי לא תיובתא דרב הונא. וא''ת לחייא בר רב נמי קשה דהא אוקי סיפא כר''מ ולא בעי אמצעי וי''ל דלדידיה איכא לפרש דהך סיפא דג' כפרים אתיא כרבנן ובא להשמיענו דעושים בורגנין הרבה זה אחר זה כל אחד תוך ע' אמה ושיריים של חבירו ליחשב הכל אחד כמו שכאן עושה אמצעי שלשתן להיות אחד: אלא כל שאילו מטיל כו'. ובין ב' החיצונות היינו בין החיצונות לאמצעית ויש קמ''א ושליש לכאן וקמ''א ושליש לכאן כמו שפ''ה וא''ת מעיקרא נמי דקא ס''ד משולשין ממש יפרש נמי כן דבין אמצעית לחיצונות קאמר ולא יקשה לרב הונא וי''ל דבמשולשין ממש אין שייך לפרש כן דא''כ לא ה''ל למתני בין ב' החיצונות אלא הל''ל אם יש בין זה לזה קמ''א ושליש אבל כי לא איירי במשולשין ממש לא מצי למתני בין זה לזה כיון שאין האמצעי שם ביניהן ונראה דלחייא בר רב נמי צ''ל דלאו משולשין ממש דאי משולשין ממש קאמר אמאי נקט בין שנים החיצונות קמ''א אמה ושליש וכולל אויר שמכאן ומכאן בבת אחת הל''ל אם יש בין זה לזה ע' אמה ושיריים ואם כן דמודה חייא בר רב למסקנא זו אין ראייה מכאן דהלכה כרב הונא: התם ליכא למימר מלי. פי' התם לבני אמצעי הקשת אין מודדין להם מן היתר וליכא למימר מלי בענין זה כאילו בתיהם שבקשת נתונים ביתר דא''כ מפסידין לצד אחר דאם הוי היתר למזרח מפסידין למערב וה''נ לא אמרינן מלי להיות רואין בני אמצעית כאילו עומדין בין החיצונות למדוד להם משם אלפים ודוקא לחיצונה דאמר מלי כשבאין בני חיצונה זו לילך דרך חיצונה האחרת שמודדין לכל אחת מפתח חברתה וה''נ בני ראש קשת האחד שבאו לילך לצד ראש הקשת האחר דאמר מלי ומודדין להם אלפים מראש הקשת האחר אפילו יש בין שני ראשי הקשת יותר מארבע אלפים ובלבד שלא יהא בין יתר לקשת יותר מאלפים כמו בין אמצעית לחיצונות דהכא דלא שרי אלא עד אלפים ועי''ל דהתם לא אמרי' מלי כיון דאיכא יותר מאלפים דאביי לטעמיה דאמר כוותיה דרבא בריה דרבה בר רב הונא מסתברא וביתר מאלפים לא אמרינן מלי הכא איכא למימר מלי דאוקימנא דליכא אלא אלפים בין האמצעית לחיצונה ועוד י''ל דהתם ליכא למימר מלי כיון דהאויר שביתר אין יכול להחזיק בני הקשת והוא הדין הכא אם היה אמצעית גדולה יותר מן האויר שבין ב' החיצונות דליכא למימר מלי: