סקר
הפרק שהיה לי הכי מאתגר במס' חולין:
אלו טרפות
בהמה המקשה
גיד הנשה
כל הבשר


 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף

רבי מאיר היא דתניא היה רבי מאיר אומר מה ת''ל {דברים כא-ה} על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכי מה ענין ריבים אצל נגעים מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתיב {ויקרא יג-יד} וביום הראות בו אף ריבים ביום ומה נגעים שלא בסומא דכתיב {ויקרא יג-יב} לכל מראה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומא ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה ודין הוא ממונו בשלשה גופו לא כ''ש ת''ל {ויקרא יג-ב} והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים ההוא סמיא דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן דהוה קדיין דינא ולא קאמר ליה ולא מידי היכי עביד הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואין כשר לדון ואמרינן לאתויי מאי ואמר רבי יוחנן לאתויי סומא באחת מעיניו רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ומאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא איבעית אימא סתמא דרבים עדיף ואיבעית אימא משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני:
מתני' כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין ויש שמטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות:
גמ' לאתויי מאי לאתויי בשר ודגים וביצים:
מתני' כל שחייב בפאה חייב במעשרות ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה:
גמ' לאתויי מאי לאתויי תאנה וירק שאינו חייב בפאה דתנן כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום חייב בפאה אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה ונשמר למעוטי הפקר וגידולו מן הארץ למעוטי כמהים ופטריות ולקיטתו כאחד למעוטי תאנה ומכניסו לקיום למעוטי ירק ואילו גבי מעשר תנן כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשרות ואילו לקיטתו כאחד ומכניסו לקיום לא קתני אם היו בהם שומים ובצלין חייבין דתנן מלבנות בצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת וחכ''א מאחת על הכל אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן עולשין שזרען מתחילה לבהמה ונמלך עליהן לאדם

רש"י

רבי מאיר היא. דפסיל סומא באחת מעיניו לדון: שלא בסומין. אפילו סומא באחת מעיניו: דכתיב לכל מראה עיני הכהן. עד דאיכא כולו מראה: ומה ריבים שלא בקרובים. דנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים (דברים כד) אף נגעים אין כהן רואה נגע קרובו: וגומרין בלילה. אלמא לא מקשינן ריבים לנגעים דכתיב וביום הראות בו בשר וכי היכי דלענין לילה לא מקיש לענין סומא נמי לא מקיש: סתמא דרבים עדיף. ההיא דלעיל אוקמינן כר''מ דיחיד הוא: דקתני לה גבי הלכתא דדיני. בסנהדרין דקא מיירי כולי מסכתא בדינין הילכך עיקר היא אבל הך לא תנן לה הכא גבי נדה אלא אגב גררא דנקט כיוצא בו: מתני' כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין. דאין חייב לך במעשר אלא אוכל: גמ' בפאה. כתיב (ויקרא יט) ובקוצרכם את קציר וגו' דומיא דקציר דמכניסו לקיום ואיכא כל הני: מכניסו לקיום. שאדם יכול לאוצרו: למעוטי ספיחי סטים וקוצה. דאין אוכל אלא מין צבע: סטים. קרו''ג: קוצה. גויטר''א ולא ידענא אמאי נקט ספיחים וכמדומה לי שהראשונים ראויים לאכילה: תאנה. אינה מבשלה כאחד: ואילו לקיטתו כאחד. דממעט תאנה ומכניסו לקיום דממעט ירק: לא קתני. אלמא תאנה וירק חייבין במעשר מדרבנן דמדאורייתא לא מיחייב אלא דגן ותירוש ויצהר: שומים ובצלים. מכניסן לקיום לפיכך חייבים בפאה: מלבנות. שורות: מכל אחד ואחד. דירק הזרוע בין שורה לשורה מפסיק להו: עולשין. עשב ושמו קרישפל''א:

תוספות

כל הכשר לדון כשר להעיד. וא''ת והרי אשה דכשרה לדון כדכתיב בדבורה והיא שופטה את ישראל בעת ההיא ובשלהי פ''ק דב''ק (דף טו.) דרשינן אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכי היכי דהאי קרא מיירי בנדונין מיירי נמי בדיינין כדדרשינן בהמגרש (גיטין פח:) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים ואשה פסולה להעיד כדאמר בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל.) וי''ל דה''ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד אי נמי נהי דבנידונין הוי אשה בכלל מ''מ בדיינים אין אשה בכלל ודבורה היתה דנה ע''פ הדיבור אי נמי לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מועמדו שני אנשים שני מעל פי שנים עדים ואית דילפי מוישארו שני אנשים במחנה: ורבי מאיר היא. וא''ת אמאי קאמר לאתויי סומא ופליג מתניתין אסתמא דסנהדרין (דף לב.) לימא לאתויי אוהב ושונא דכשרין להעיד ופסולין לדון כדאמר בפרק זה בורר (שם כז:) לרבנן דרבי יהודה וי''ל דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרין א''נ מתניתין ע''כ לא מיתוקמא כרבנן דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי סומא בשתי עיניו לרבנן דכשר לדון דהא לא מקשינן ריבים לנגעים ואילו להעיד פסול מאו ראה ואפילו במה שראה קודם שנסתמא פסול להעיד כדאמר ביש נוחלין (ב''ב קכח.) היה יודע לו עדות קודם שנסתמא ונסתמא פסול וא''ת בפרק חזקת הבתים (שם דף מג.) דפריך וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו הא בפ' יש נוחלין שהבאתי פוסל תחלתו בפסול וסופו בכשרות וכי תימא לדון כשר טפי והתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וי''ל דמתניתין מיירי בלהבא כל הכשר לדון להבא כשר להעיד מה שיראה מכאן ולהבא: כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין. וא''ת הא אמרינן בפ''ק דחולין (דף ו.) אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית משמע דמעשר נוהג בתבלין וא''כ מטמא טומאת אוכלין ובפרק העור והרוטב (שם דף קיז:) תנן והקיפה מצטרפין לטומאת אוכלין ומפרש בגמרא (שם דף קכ.) מאי קיפה תבלין אלמא אין להם טומאת אוכלין אלא ע''י צירוף וי''ל דאיכא ב' מיני תבלין דהנהו דאין ראויין אלא לטעמא לא מטמו טומאת אוכלין ואין חייבין במעשר אבל תבלין דראויין נמי בפני עצמן ועבידן נמי לטעמא כגון שומים ובצלים חייבין במעשר ומטמאים טומאת אוכלין אי נמי ההיא דפ''ק דחולין (דף ו.) לצדדין קתני ולא קאי מעשר אתבלין אלא אשאור גרידא ושביעית קאי אף אתבלין דאף במאכל בהמה נהגא כדתנן במס' שביעית עוד הקשה הרב ר''ש מטוי''ל דלקמן (דף נא:) אמרינן דנמנו וגמרו דאין פלפלין מטמאין טומאת אוכלין ובפ' בכל מערבין (עירובין כח:) אמר זרע הגרגיר למאי חזי וקאמר שכן ראשונים שלא היה להם פלפלין היו שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי וכ''ש דפלפלין מתעשרין מהאי טעמא וי''ל דזרע גרגיר כי שוחקין אותו להטביל בו חזי אף בעינו אלא דאין רגילות לשוחקן כדי לאוכלן בלא טיבול לפי שע''י טיבול עדיף טפי אבל פלפלין לאחר שנשחקו לא חזו בעינייהו אלא ע''י טיבול: ספיחי סטים. פי' בקונטרס דדוקא נקט ספיחים אבל תחלתן ראויין לאכילה אי נמי ספיחים ראויין יותר וס''ד דחייב בפאה קמ''ל: וגידולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות. בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) פריך והא תנן אם אמר כל גידולי קרקע עלי קונם אסור בכמהים ופטריות ומשני מירבא רבו מארעא מינק לא ינקי מארעא והא כל דבר שאין גידולו מן הארץ קתני תני וכל דבר שאין יונק מן הארץ א''כ נמי בשמעתין צריך למיתני יונק מן הארץ: למעוטי תאנה. תימה מאי שנא דתאנה וירק חייבין במעשר ופטורים מן הפאה דמן התורה אין נוהג פאה ומעשר אלא בדגן תירוש ויצהר בלבד ומאי שנא דחייבו חכמים טפי במעשר מבפאה ואומר ר''ת משום דתאנה אין לקיטתה כאחד הלכך לא גזרו חכמים פאה בה שלא יצפו עניים מתי יגמור בעל הבית לקיטתו ויפסידו יותר במקום אחר ממה שירויחו בפאה זאת וירק נמי אין הפאה חשובה ואינה שוה כ''א מעט ואם ימתינו אחריה עד הערב יפסידו יותר: שזרען מתחלה לבהמה. משמע דסתמא לאדם קיימי או לתרוייהו ואפ''ה כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו אף על גב' דאמר (כריתות דף) כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב דכיון שזרען לבהמה אין עליה שם אוכל ולא היה שני גידולים מעולם לאדם והא דאמר בהעור והרוטב (חולין קכח.) עולשין שלקטן והדיחם לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות הכשר שני קשה כיון דסתמן לאדם משום דהדיחן לבהמה לא פקעי מינייהו שם אוכל שיפסל מלאכול לכלב ואמאי לא הוכשרו וי''ל דמיירי שהיו מתחילה מיוחדים לבהמה אי נמי שמא אין הכשר מועיל אף באוכל אדם אי הוי הכשר לצורך בהמה:

עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר