לדעת. שהודיע את המתכפר: כי תניא ההיא. דלא בעינן דעת בעלים בשעת הקרבה תניא דהא הודיעו בשעת הפרשה ואירצי שנתרצה בדבר: וכי קאמינא. דצריך דעת בשעת הפרשה: והא דשמואל דבעי דעת בהפרשה ולא בכפרה: פליגא דעולא. דאיהו אמר איפכא: שלא לדעת לא יצא. אלמא בכולהו בעינן דעת וקשיא לתרוייהו: מתנייתא אהדדי לא קשיין. הא דקתני לעיל עולתו ושלמיו של פלוני עלי בין לדעת בין שלא לדעת יצא והך בתרייתא דקתני בכולהו שלא לדעת לא יצא לא קשיין אהדדי חדא בשעת כפרה וחדא בהפרשה לעולא כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה: אף בשעת הפרשה. דבין בהפרשה בין בכפרה בעי דעת ואע''ג דהויא הך קמייתא תיובתיה דקתני דעולה לא בעיא דעת דהאי שינויא דשני הש''ס לעיל אמר לך שמואל כי תניא ההיא בשעת כפרה כו' לאו מילתא היא קמ''ל רב פפא דקאמר לאמוראי נמי לא קשיין שמואל מוקי קמייתא בשעת כפרה מכלל דשמואל בכפרה לא בעי דעת ושינויא דשנין לעיל שינויא הוא: דעשאוה. אחרי כן: ואירצי. לתת הגט והמודעא לא ביטל: מהו דתימא מסתמא בטלה למודעא. קמ''ל רב ששת דלא וממתניתין יליף טעמא דא''כ ליתני כופין אותו עד שיתן: מתני' שום היתומים. ב''ד היורדים לנכסי יתומים למוכרן להגבות לבעל חוב שמין את הקרקע ומכריזין ל' יום כל הרוצה ליקח יבא ויקח: ושום ההקדש. גזבר המוכר קרקע של הקדש: גמ' סיירוה ניהלי. ראו אם יפה היא: דנידכר. בעל הבית באורתא מאי דאמר לפועלים בצפרא: ונישיילינהו. אם יפה היא: כך היא יפה. כך וכך היא עושה תבואה: כך היא שומא. בכך וכך שמאוה ב''ד: ויקח ע''מ שיפרע לאשה או לבעל חוב: למה לי. לאכרוזי על מנת ליתן כו': על יד על יד. פורתא פורתא ואיכא לוקח דניחא . ליה לפרוע לבעל חוב דמיקל בזוזי שנוטל זוזים שבורים וחסרים שאין דרך סוחרים מקפידין בכך:

אמר לך שמואל כי תניא ההיא בשעת כפרה. (וברייתא מיירי בשעת הפרשה) וא''ת אמאי פליג אדעולא לוקמא למילתיה דשמואל בשעת כפרה ובריית' מיירי בשעת הפרשה ולא פליג אדעולא וי''ל דסבירא ליה דשמואל מיירי בשעת הפרשה דקאי אמתני' דמשמע דמיירי בשעת הפרשה מדקאמר חייבי עולות אין ממשכנין אותן שזהו בשעת הפרשה: מאי בשעת הפרשה דקאמר שמואל אף בשעת הפרשה. וא''ת מ''מ הא פליג דלשמואל צריכה דעת אף בשעת הפרשה וכ''ש בשעת כפרה ולעולא צריכה בשעת כפרה דווקא ולא בשעת הפרשה וי''ל דמ''מ דבכה''ג דפליגי השתא לא הוו פליגי ונראה לר''י טעמא דשמואל ועולא דהא דאמר. שמואל עולה ושלמים צריכין דעת בשעת הפרשה משום דלא ניחא ליה לאיניש להתכפר במילתא דלא דידיה אבל בשעת כפרה אינו צריך דמשום סמיכה אין צריך לדעתו כיון דאינם באים לכפר על חטאו אבל חטאת ואשם שהם באים על חטא וצריכין להתוודות [בשעת] סמיכה בעינן [דעת] בשעת כפרה ועולא סבירא ליה דאפילו בעולה ושלמים רוצה לקיים מצות סמיכה הלכך בעינן דעתו בשעת כפרה אבל בשעת הפרשה לא בעינן דעת אלא בחטאת משום דלא ניחא ליה לאינש לכפרה במילתא דלאו דידיה אבל עולה ושלמים דלא לכפרה קאתי כולי האי אינו צריך דעת בשעת הפרשה: האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא. (פסק) לפיכך נהגו העולם לבטל כל מודעי ומודעי דאתו מגו מודעי בשעת כתיבת הגט ובשעת הנתינה דחיישינן שמא בטל אותו: מתני' שום היתומים ל' יום. וא''ת אמאי נקט יתומים אפי' כ''ע נמי אם באו בית דין לירד בנכסיהן כדי לפרוע לאשה כתובתה או חובו לב''ח צריך שומת ב''ד ל' יום כדאיתא בפ' המפקיד (ב''מ לה:) מאימת אכיל פירי מכי שלמי יומי אכרזתא אלמא לכל אדם שבא לירד לנכסיהן צריכי שומת ב''ד א''כ אמאי נקט יתומים וי''ל דתנא יתומים לרבותא דמהו דתימא דליהוי יתומים כהקדש ולבעי שומת בית דין ס' יום קמ''ל דשוין לכל אדם: בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. פירוש בשעת הוצאת פועלים ממלאכתן ובשעת הכנסתן למלאכה ואין זו סדר המשנה דנקט בבקר ובערב ורב יהודה מפרש ערב תחילה ואחר כך בקר וי''ל משום דכן הסדר לפי שאינו רוצה לבטל ממלאכתו לפיכך אין דרך למימר להו סיירוה ניהלי דאם לא כן למה להמתין עד הערב ונשאליה להו מה ראו הא כל היום יש לו רשות לשיוליה לפיכך הוצרכו לרב יהודה לפרש כן שבשעת יציאה ממלאכתן אמר להו סיירוה ניהלי שאז אין מבטלין ממלאכתם ולמחרת כשנזכר מה דאמר להו לאורתא אזיל לשאול ומש''ה אין לפרש איפכא בשעת הוצאת הפועלים מביתם ונכנסין במלאכתן ובשעת הכנסתן בביתם ויוצאין ממלאכתן לפי דאין דרך לעשות כן כדפירשנו ועוד דאין ליישב לשון הספר על זה ובתוספות הארכתי הרבה בזה והביאו ההיא דריש השוכר את הפועלים (ב''מ פג. ושם:) רב אסי אמר פועל בכניסתו משלו וביציאתו משל בעל הבית: כך. היא יפה. להוצאת תבואה ופירות כך וכך היא שומא בכך וכך דמים ואם המלוה רוצה לעכב בכך ששמו ב''ד אין צריך להכריז אלא אוקימנא ליה ביד המלוה מיד: