בישראל. להקים לאחיו שם בישראל: וסתם לן תנא כוותיה. במתני': החליצה והמיאונין בשלשה. וסתמא היא בפ''ק דסנהדרין: בבית דין. סנהדרין: חליצה תרי סתמי נינהו. הך מתני' דידן והך דסנהדרין: דתנן. בפ' כיצד מי שאסר את האשה בנדר הרי זה לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה וליכא משום הסר ממך עקשות פה: מפני שהוא ב''ד. כלומר לא יחיד היה שם דנימא בשבילו נתכוין שהרי ב''ד היה שם ואין ב''ד פחות משלשה: הואיל וסתמא במקום מחלוקת היא. שנחלק שם רבי יהודה בדבר אחר ובדבר זה לא נחלק ש''מ הדר ביה אבל מיאון לאו סתמא במקום מחלוקת היא דהנך תנאי רבי יוסי ברבי יהודה ור''א ברבי יוסי לא מייתינן התם אפלוגתא אחריתי דנימא מדלא איפלוג בהא ש''מ הדרי בהו: למקבע דוכתא. לשם כך: השערה. מקום מזומן לכך משמע: לפרסומי מילתא. דחלוצה היא ולא לינסבא לכהן א''נ דליתו אינשי וליקפצו עלה: לזירזא דקני. חבילה של קנים והלכו לישב שם לשם חליצה זו: תנינא. גרסינן יש ברייתא בידי וקתני בה בישראל בית דין של ישראל כו' והכי אמר לעיל דרב שמואל בר יהודה קתני לה: ואנא גר אנא. הוא ואביו נתגיירו הלכך פסילנא לחליצה: מרענא שטרא אפומיה. דאי אומר ידענא ביה דפריע לא מיזדקיקנא למיגבא ביה:

יפה רעיתי ומום אין בך. אבל מוהתיצבו שם עמך בדומין לך לא דרשינן אלא לענין פסול יוחסין דהתם ליכא עבודה שיהא סברא לפסול בעלי מומין: ב''ד מנוקים מכל מום. בסנהדרין (דף לו: ושם) ובפ' בא סימן (נדה מט: ושם) דקאמר חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר אמתני' דאין הכל כשרים לדון דיני נפשות לא מצי למימר לאתויי בעלי מומין דבפסול יוחסין איירי כדקתני סיפא אין כשרים אלא כהנים לוים וישראלים המשיאים לכהונה: מונקרא שמו נפקא. מבישראל דריש דסמכיה אצל ונקרא שמו דמונקרא שמו לחודיה לא הוה משמע לענות כולם אלא דוקא אדיינין ולא אכל העומדים שם וקשה לר''י דהכא דרשינן תרי בישראל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ובפ''ק דקדושין (דף יד.) דרשינן דכיון שחלץ לה נעל הותרה לכל ישראל ואמר ר''י דהתם דרשינן מדסמכיה לבישראל בית חלוץ הנעל והוה מצי למכתב ובישראל יקראו שמו בית חלוץ הנעל אי לאו אתא אלא לדרשא דהכא ומדסמכיה ישראל אצל חלוץ הנעל דרשינן נמי כיון שחלץ לה נעל הותרה לכל ישראל: וקראו לו ולא שלוחן. ותימה אדילפינן בפ''ב דקידושין (דף מא.) מקראי דשלוחו של אדם כמותו אדרבה נילף מהכא דאין שלוחו כמותו וי''ל דיש כמה כתובים הבאים כאחד דגבי עגלה ערופה נמי דרשינן ויצאו הן ולא שלוחן ובמנחות בפ' שתי מדות (דף צג: ושם) דרשינן וסמך ידו ולא שלוחו ובנדרים (דף עב:) ממעט שליח מהפרת נדרים לרבי יאשיה וא''ת ל''ל קראי בקידושין נילף מהנך קראי דמדאיצטריך לאשמועינן מכלל דבעלמא הוי כמותו וי''ל דאי לאו קראי דהתם הוה דרשינן כל הני קראי לדרשה אחריתי ה''ר אלחנן: הואיל וסתם לן תנא כוותיה. אבל משום דיחיד ורבים הלכה כרבים אין לפסוק כוותיה דמסתבר טעמא דיחיד: אי הכי אפילו מיאון נמי. וא''ת מאי פריך וכי בשביל כך נפסוק ככל סתמי המשניות וי''ל דחליצה ומיאון דמו להדדי שתצא ע''י מעשה שלהם ומיתנו נמי בהדי הדדי: ש''מ הדר ביה ר' יהודה ש''מ. פסק ר''ת דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה כיון דלא ממעטינן מלעיני וסגי באחד ויכול לראות הרוק מפי היבמה: ואנא גר אנא וא''ת לפר''ת דרב שמואל בר יהודה דהכא היה בן רב יהודה הינדוואה דאמר בפ''ק דקידושין (דף כב:) דגר שאין לו יורשין הוה ונתגייר הוא ואביו למה היה לו להביא ברייתא דפסיל גר לחליצה לדיני ממונות נמי מיפסל לדון לישראל כיון דאין אמו מישראל ויש לומר דאיצטריך לפסול אפילו לחליצת גרים א''נ כשר הוא לדיני ממונות לדון בלא כפייה דלא שייכא שימה ודבר של שררה דכתיב שום תשים עליך מלך (דברים יז) אלא בכפייה: מרענא שטרא אפומיה. פירש בקונטרס בכתובות בפרק הכותב (דף פה. ושם) דלא מקרע קרענא ליה ולא מיגבא גבינא ביה ואין נראה דאם כן ה''ל למימר בהדיא ההוא לישנא כדאמר באלו נערות (שם דף לו:) גבי היוצאת משום שם רע ורבינו תם מפרש וכן ר''ח בשבועות (דף מב. ד''ה אתרע) דהיינו שלא יוכל בעל השטר לגבות בלא שבועה אפומיה אפילו הוא קרוב ללוה או למלוה דבאינו קרוב אפילו שאר אדם מחייב נמי שבועה כדתנן (כתובות דף פז.) עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה והא דא''ל רבא לרב פפא בהכותב (שם דף פה.) שהעיד על השטר שהוא פרוע איכא אינש אחרינא בהדי מר צ''ל שרב פפא היה קרובו של תובע