הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אלא מהא ליכא למשמע מינה
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
זבחים פט ע"ב
"איברי עולה כו'. ואמאי? מתנה קמייתא דמכפרה תיקדום והנך לא! אמר רבינא: הכא בחטאת הלוים עסקינן, ואע"ג דכי עולה דמי, קאמר רחמנא היא תיקדים. במערבא אמרי: הואיל והתחיל במתנות גומר.
איבעיא להו: דם חטאת ואיברי עולה, איזה מהן קודם? דם חטאת קודם מפני שמרצה, או דילמא איברי עולה קודמין מפני שהן כליל לאישים?
תא שמע: דם חטאת קודם לדם עולה; לדם עולה הוא דקדים, לאיברי עולה לא קדים.
אדרבה, מסיפא: איברי עולה קודמין לאימורי חטאת; לאימורי חטאת הוא דקדים, לדם חטאת לא קדים!
אלא מהא ליכא למשמע מינה. "
1.
כאשר עורכים דיוק מהרישא ולעומתו עורכים דיוק מהסיפא ונוצרת סתירה הרי שבדרך כלל התרוץ הוא או שהרישא או שהסיפא מדוייקים יותר והחלק השני [הרישא או הסיפא] אין לדייק ממנו.
2.
לפעמים התרוץ של סתירה בין רישא לסיפא הוא על ידי הביטוי "נעשה" [הליכות עולם שער שלישי סעיף יד], כלומר:
"הדיוק של הרישא נעשה כמו הסיפא עצמה ודינו כמוה... והוי כמו חסורי מחסרא, ולא חסורי מחסרא ממש שמגיה המשנה, אלא רוצה לומר דתנא הכי קאמר"
3.
כאשר אין הכרעה איזה חלק יותר מדוקדק במשנה, הרישא או הסיפא, המסקנה היא "אלא מהא ליכא למשמע מינה", דהיינו - ספק.
3.1
בסוגייתנו, לאור הסתירה הנ"ל, מסכמת הגמרא "אלא מהא ליכא למשמע מינה".
4.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ט הלכה ב:
וכיצד סידור הקרבתן, מוסף שבת תחלה ואחריו מוסף החדש ואחריו מוסף יום טוב, שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, היה לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה.
5.
כסף משנה הלכות תמידין ומוספין פרק ט:
שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו. משנה בזבחים ר"פ כל התדיר (דף פ"ט). ומ"ש וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו. שם במשנה. ומ"ש היה לפניו תדיר ומקודש וכו', שם (דף צ':) בעיא דלא איפשיטא ולפיכך פסק רבינו דאי זה מהם שירצה יקדים
ופירש"י תדיר ומקודש כגון דם עולת תמיד ודם חטאת התמיד תדיר והחטאת מקודש ממנו כדתנן דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה:
6.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ט הלכה ה:
דם החטאת קודם לדם העולה מפני שדם החטאת מכפר, איברי עולה קודמין לאימורי חטאת מפני שהעולה כולה לאשים, דם חטאת ואיברי עולה אי זה שירצה יקדים, וכן דם עולה ואימורי חטאת או דם עולה ודם אשם אי זה שירצה יקדים.
7.
כסף משנה הלכות תמידין ומוספין פרק ט הלכה ה:
דם חטאת קודם לדם עולה וכו' איברי עולה קודמין לאימורי חטאת וכו'. משנה שם זבחים (דף פ"ט):
דם חטאת ואיברי עולה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא. ומ"ש דם העולה ודם אשם וכו'. בעיא שם (דף צ') ואתינן למיפשטה מדתנן חטאת קודמת לאשם חטאת הוא דקדמה ליה לאשם אבל עולה לא מאי לאו דם לא אאימורים דיקא נמי דקתני מפני שהיא מתנה ש"מ. ולפ"ז משמע דבעיין אפשיטא ורבינו דמשמע מדבריו דלא איפשיטא אפשר שלא היה גורס האי דיקא נמי דקתני:
8.
בגמרא יש כמה בעיות של "בעיא דלא איפשיטא", והגמרא נשארה בספק.
הרמב"ם הכריע בספק זה "אי זה שירצה – יקדים"
בפשטות משמע שהכרעת הרמב"ם היא מדין הכרעה בספק. ומכיון שאין שום כלי הכרעתי שיכול לסייע בהכרעת הספק [כמו: חומרא, קולא, וכד'] לכן הרמב"ם קבע שיעשה מה שירצה.
9.
ה"שפת אמת" אומר [ראה דבריו גם ב"מתיבתא", הערה ח], שאין הכרעת הרמב"ם מדין ספק, אלא שזוהי הכרעת הגמרא עצמה.
מכיון שהגמרא קבעה "אלא מהא ליכא למשמע מינה", שניתן לדייק דין שונה מהרישא ומהסיפא, משמע שכך המשנה והגמרא פוסקים שניתן לעשות בצורה שיבחר, ויקדים מה שירצה.
10.
בבעיה השלישית בגמרא לא מופיע הלשון "אלא מהא ליכא למשמע מינה". ומשמע שהמסקנה היא - מכך שהגמרא דייקה והשתמשה בסגנון "דיקא נמי" - שדם עולה קודם לדם אשם.
10.1
מכאן ניתן להוכיח שהלשון "דיקא נמי" בא לומר שזוהי הכרעה [ולא רק דיוק].
10.2
ולכן ה"כסף משנה" מסביר שגם בבעיה השלישית הגמרא נשארת בספק, והרמב"ם לא גרס את הביטוי "דיקא נמי".
11.
הרמב"ם סובר בכל הבעיות בגמרא ש"אי זה שירצה – יקדים". ומכיון שכך הא מתייחס גם לבעיה האחרונה משמע שהרמב"ם מכריע מדין ספק "רגיל", שהרי בבעיה האחרונה הגמרא לא השתמשה בביטוי "אלא מהא ליכא למשמע מינה".
12.
ויש לעיין: האם כאשר הגמרא מסתפקת וקובעת "אלא מהא ליכא למשמע מינה" פירוש הדבר שלתנאים עצמם היה ספק או שמא רק לאמוראים יש ספק כיצד להכריע ואילו לתנאים היה הדין ברור אלא שלא הודיעו לנו מה הכרעתם [וראה על כך אצל "אגרות משה", כרך ח, אורח חיים, ה, עמוד קמח-קמט].
12.1
לפי ה"שפת אמת" - לעיל בסעיף 9 - יוצא שמשמעות הביטוי היא, שהכרעת המשנה עצמה היא שניתן לעשות כפי שירצה - וזוהי הכרעת התנאים עצמם.
