אוטומציה של ההלכה / אלכס טל
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
האמוראים שהתמחו בדיני ממונות לומדים את ענייני העירוב כעניינים שבממון. אבל בעוד שלפי שמואל, האמורא הגדול מבבל, ניתן לזכות שלא מדעת, מר שמואל האמורא הבבלי אינו מאמין בעירוב שלא מדעת
בשלהי פרק חלון (פ ע"א) מובאת מחלוקת רב ושמואל בענין זיכוי בשיתופי מבואות ועירובי תחומין. ה'שיתוף' מתבצע כאשר אדם מזכה אחרים במזונו לטובתם של שכניו במבוי ובכך משתפם בו. באופן זה נעשים בני מבוי אלו שותפין בדיורם וממילא מותרים הם בטלטול במבואם. דין עירוב החצרות שווה בעיקרו לשיתוף, אלא שהוא מתבצע כעירוב, היינו, שכל אחד מדיירי החצר נותן את חלקו משלו ומתוך כך נעשו הרשויות הנפרדות לאחת ומותרות בטלטול.
דעתו של שמואל היא (בניגוד לזו של רב), ששיתופי מבואות צריכים זיכוי ממוני, שפירושו המעשי הוא הקניית המזון ע"י בעליו לכל בני המבוי. דין המשנה הוא, שהקנאה זו חייבת להעשות לפי כל דיני הקניין; לדוגמא, המשנה מאפשרת לבניו ובנותיו הגדולים של המקנה לקנות את המזון לטובת המשתתפים, אולם לא לאלה הקטנים, כיון שאין הם מהווים ישות ממונית. הסוגיה מקשרת בין דעתו של שמואל לבין המשנה וממנה מקשה על הדעה הנגדית – זו של רב. אנו נדון כאן דווקא בדעתו של שמואל, המהווה את חוט השדרה של סוגייתינו. כפי שנראה, לעיון זה השלכות החורגות מעבר לתחום המצומצם של הלכות עירוב.
קניין כן, מודעות לא
תוספות (ד"ה 'רב אמר א"צ לזכות') מסבירים, כי הלכת שמואל המחייב זיכוי נובעת ישירות מסברתו ש'עירוב משום קניין', היינו 'שמקנה להו בעל הבית רשותו ונמצאו כולם בעלים בבית זה שהעירוב מונח בו' (רש"י, דף מט ע"א, ד"ה 'עירוב'). בהמשך דבריהם, מביאים תוספות מספר הסברים מדוע בעירובי תחומין אין צריך לדעת שמואל זיכוי, אך בעיקרו, אין אבחנה זו מובנית כדבעי. ואכן, בסיכום העניין פוסק רב נחמן, תלמידו של שמואל בנהרדעא, שעירובי תחומין כמו גם שיתופי מבואות צריכים זיכוי. לשאלתו של רב נחמן האם כך הוא הדין גם לעירובי תבשילין, עונה רב יוסף בחיוב.
שאלה נוספת העולה בדפים אלו של סיום הפרק היא, האם העירוב צריך דעת. במילים אחרות, האם אדם יכול לערב לחברו מבלי שהוא מודע לכך. ככל שהדבר נוגע לעירובי חצרות, הדבר נתון במחלוקת תנאים במשנה האחרונה שבפרק (פא ב): לדעת תנא קמא 'אין מערבין לאדם אלא מדעתו' ולדעת ר' יהודה 'מערבין לדעתו ושלא לדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו'. תנא קמא זה הוא ר' מאיר, כפי שמתבאר בתוספתא (פ"ו הלכה ח'): 'אמר ר' מאיר: מפני מה אמרו אין מערבין לאדם אלא לדעתו, לפי שאין רוצה שישתתפו אחרים עמו בחלקו'. כלומר, ר' מאיר אינו חולק על כך שזכין לאדם שלא בפניו, אלא הוא סובר שבמקרה דנן אין מדובר בזיכוי מוחלט, כיון שהוא כרוך בויתור מסוים של אדם על חלקו או על פרטיותו.
שמואל פוסק כר' יהודה בצורה נחרצת: 'אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו'. פסק זה מוביל להלכה מפתיעה במעשה הבא (פ א): בשכנותו של רב יהודה בר אושעיא היה גר גוי, פקיד של המלכות. שכניו פנו אליו בבקשה לשכור ממנו מקומו כדי שיוכלו לערב את החצר והוא סירב. כנראה שאשתו של אותו גוי היתה נוחה יותר, שכן בפנייתם לרב יהודה בר אושעיא שאלו השכנים האם ניתן לשכור ממנה את המקום. כשעלתה השאלה לפני רב יהודה, הוא אמר: 'הכי אמר שמואל: אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו'.
נסכם סיכום ביניים: דעתו של שמואל כפולה: מצד אחד, התנאים המשפטיים של העירוב חייבים לעמוד בסטנדרטים המחמירים ביותר. יסודו של דין העירוב הוא ממוני ולכן פעולת השיתוף חייבת להיעשות ע"י הקנייה ממונית. מצד שני, כאשר מולאו התנאים המשפטיים והעירוב הוקנה לפי כל הכללים, אין מושא העירוב חייב להיות מודע למעשה שנעשה בשבילו ולטובתו.
פשיעה שבהתעלמות
שמואל ורב נחמן קרובים מאוד לדיני ממונות ובזה כוחם. התלמוד אומר שהלכה כשמואל ב'דיני' ורב נחמן אומר על עצמו שהוא מומחה לדיני ממונות עד כדי כך שמותר לו לדון בהם דין יחידי. יש להניח שקירבה זו עומדת ברקע ראייתם את מעשה העירוב בעיניים משפטיות והקפדתם על אותם סטנדרטים שבלעדיהם אין הקנין מתבצע. אכן, האשה שיכולה לערב לאדם שלא מדעתו אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו, בגלל מעמדה הממוני.
אך מה עומד מאחורי העדפתו של שמואל את דעתו של רב יהודה שעירוב יכול להתבצע גם ללא דעת? מסתבר שגם פה הכלל הממוני-קנייני – זכין לאדם שלא בפניו – הוא שהכריע. שני כללים אלו משרטטים את אופיו של העירוב לדעת שמואל; כל עוד הצד הטכני של העירוב נשמר, תהליך העירוב עצמו יכול להתבצע ללא 'יד אדם'. יש כאן מעין אוטומציה של ההלכה המאפשרת פתרון בעיה הלכתית ללא דרישת מודעות מצד הציבור הנהנה ממנו.
תמונה זו של ההלכה עולה גם ממסכת ביצה, בסוגיית עירוב התבשילין (טז ב):
אמר רב הונא אמר רב: ערובי תבשילין צריכין דעת.
פשיטא, דעת מניח בעינן; דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן?
תא שמע: דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא, רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא...
ההוא סמיא (=עיוור) דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל, חזייה דהוה עציב: אמר ליה: אמאי עציבת? - אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין. אמר ליה: סמוך אדידי. לשנה חזייה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציבת? אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין. אמר ליה: פושע את, לכולי עלמא שרי, לדידך אסור.
התלמוד מסתפק האם בעירוב התבשילין, הבא להתיר בישול ביום-טוב לצורך השבת, צריך את דעת מי שמערבים בשבילו או לא. כראיה לכך מובאים בתחילה שני מעשים, האחד בנהרדעא שבבבל והשני בטבריה שבארץ-ישראל, מהם ברור כי אין צריך דעת. על רקע סוגיות עירובין, אין זה מפתיע כלל שבעל המעשה בבבל הוא לא אחר מאשר אביו של שמואל. בנהרדעא, כמו בטבריה, עירוב התבשילין נעשה ע"י רב העיר לטובתם של כל בני העיר. בפשטות, בני העיר לא עירבו לעצמן כלל!
לעומת מציאות זו מסיימת סוגיית ביצה במר שמואל, שרק פעם אחת היה מוכן לערב לעיוור שלא עירב לעצמו. מר שמואל היה בן הדור החמישי לאמוראי בבל וכנראה שהיה מבית ראשי הגולה. בניגוד לשמואל ולאביו הוא לא היה מוכן לקבל את מה שכינינו 'האוטומציה ההלכתית של העירוב'. תגובתו למעשה הסמיא היתה כה חמורה, עד שקרא לו פושע! ובלשונו של רש"י: 'לדידך אסור - שאין דעתי על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים'.
מצווה בגופו
שתי השקפות אלו באות לידי ביטוי גם בעולם ההלכה. בעוד שהרמב"ם פוסק כאבוה דשמואל ללא כל הסתייגות, הראב"יה האשכנזי פוסק כמר שמואל. וכך היא לשון הגהות מיימוניות על פסקו של הרמב"ם: 'מכל מקום מצווה לכל אחד להניח עירוב כדמוכח מההוא סמיא דהוה מסדר מתניתין קמיה דמר שמואל וכן כתב ראבי"ה'.
המתח בין קטבים אלו מודגם יפה בשאלה האם מותר לאדם לתרום (להפריש תרומה מהיבול) משלו על של חברו ללא ידיעתו. לכאורה, חברו רק יודה לו, שהרי כעת הוא אינו צריך לתת מיבולו תרומה לכהן! אולם יש פה מקום גם לשיקול אחר, כפי שמעלה התלמוד במסכת נדרים (לו ב):
איבעיא להו: התורם משלו על של חבירו, צריך דעתו או לא? מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת, או דלמא מצוה דיליה היא וניחא ליה למיעבדיה (=מצוה שלו היא ונוח לו לעשותה)?
שאלת רדיפתו של אדם אחרי קיום אישי של המצות אינה נמצאת במישור הממוני של זכיה וקניין. אך האם לפעמים יש להעדיף שיקול זה על פני כלל משפטי ידוע? ללא קשר לפסיקת ההלכה, עצם העלאת הבעיה מגלה את קיומה.
אם נבחן את מערכת קיום המצוות של כל אחד מאתנו, נגלה כי חלק לא קטן ממנה נעשה בשבילנו ע"י אחרים באופן אוטומטי. אפילו נתינת הצדקה שלנו נעשית ברובה ע"י מסים למדינה והוראות קבע לחשבוננו בבנק.
האם אין זה חשוב לראות את העני עין בעין? ללא שמיעת התודה, ללא הרגשת המבוכה וההיסוס המלווים את קבלת המעות, האם הנותן באמת יבין את גודל המצוקה ויצליח לבקע את חומת הניכור? נכון הוא, שבמידה ומדובר על מסה גדולה של אנשים אין מנוס מלהפוך מצוות מסוימות לתהליכים אוטומטיים-רוטיניים; הדרך היחידה שלכל יהודי בנהרדעא יהיה עירוב היא, שרב העיר יערב לכולם. אך אם אנו כפרטים נניח למצוות אלו לעבור על פנינו ללא שותפותינו הפעילה, האם שכרינו לא יקטן מהפסדינו?
