הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם יכול להיות שאשה תמות בגלל חטאי בעלה?
בדרך כלל המוות נתפס אצלנו כעונש. לכן, הנטיה הראשונה היא לחשוב שאדם מת בגלל עוונותיו. הרבה מהתפילות בראש השנה וביום הכיפורים בנויות על התפיסה הזו, שאם הקב"ה סולח לעוונותינו הוא יכתוב ויחתום אותנו לעוד שנה של חיים. האם יכול להיות, אם כן, שאדם אחד ימות בגלל שאדם אחר חטא?
ראשית, יש להבין: האם כל מוות הוא עונש על חטאים? הרי ברור שגם צדיקים מתים. למה זה קורה? יש שמסבירים שפשוט נגמרה להם הקיצבה של החיים שלהם. לכל אדם יש הקצבה מסויימת של חיים, וכשהיא מסתיימת הוא עובר מן העולם. כמובן שהמשפט שלו בבית דין של מעלה יתחשב בכל הכלים שניתנו לו בעולם הזה, וביניהם גם אורך החיים שהוקצב לו מראש. לפי זה לא כל מוות הוא בהכרח עונש, כי יש מוות שהוא חלק הכרחי מהחיים.
אבל לפעמים התשובה הזו לא מספיקה. לכן, כאשר מדובר בתינוק או באדם שמעולם לא היה בריא, אומרים שהחיים והמוות שלו הם תוצאה של חטא שנעשה בגלגול אחר.
ואולם, בשיעור זה ברצוני להציג גישה נוספת, והיא שהמוות של האדם באמת לא נגרם באשמתו שלו - אלא באשמת מישהו אחר. האם יכול להיות שאדם ימות רק בגלל חטאו של מישהו אחר? ובכן, מהגמרא במסכת זבחים שנראה להלן משמע שכן.
הגמרא דורשת את הפסוק:
1. דברים פרק כג פסוק כב
כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱ-לֹקֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱ-לֹקֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא
פסוק זה עוסק בנדרים, וקובע כי אדם שנודר נדר צריך לשלם את נדרו בהקדם, כי אחרת ייחשב זה חטא. ואולם, חז"ל שמים לב לניסוח החריג "וְהָיָה בְךָ חֵטְא":
2. תלמוד בבלי זבחים כט, ב
והיה בך חטא - ולא באשתך חטא. סלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבי אלעזר ואיתימא רבי יוחנן: אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו, שנאמר "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך", בהאי עון דבל תאחר נמי מתה, קמ"ל.
רש"י: מבקשין ממנו - ממונו שגזל.
אומרת הגמרא שהחידוש של המלים "וְהָיָה בְךָ חֵטְא" הוא שכאשר אדם נודר נדר ואינו מקיים, הוא לבדו ייענש ולא אשתו. ולמה היינו חושבים שגם אשתו תיענש על אי תשלום הנדר שלו? - מכיון שישנה דרשה אחרת שממנה משמע כך. הדרשה הזו דורשת את הפסוק ממשלי אשר לפי הפשט עוסק במשהו אחר לגמרי:
3. משלי פרק כב, כו-כז
אַל תְּהִי בְתֹקְעֵי כָף בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת: אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ:
המלה 'משכבך' רומזת, כמובן, למיטתו ולמצעיו של האדם, אבל ר' יוחנן דורש זאת על אשתו של האדם, ואומר שאשתו של אדם מתה בגלל שמבקשים ממנו ממון ואין לו. רש"י הסביר שהכוונה היא לגזלן. ואולם, התוספות הבינו שהכוונה היא לנדרים:
4. תוספות מסכת זבחים דף כט עמוד ב
אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו - פי' בקונטרס ממון שגזל ונראה דמיירי בנדר כדאמר בפ' שני דשבת (דף לב:) דבעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר למה יקח משכבך מתחתיך והא דדריש הכא בך חטא ולא באשתך חטא מיירי במשלם אחר כן אלא שעבר על בל תאחר.
אומרים התוספות שכאשר אדם משלם את נדרו מאוחר מדי - החטא הוא שלו והוא לבדו ייענש על כך. אבל אם הוא נמנע לגמרי מקיום הנדר - הוא מסכן בכך את אשתו. ניתן להוכיח כשיטת התוספות מפרשת השבוע. יעקב אבינו אומר ליוסף כך:
5. בראשית מח, ז
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:
על הפסוק הזה אומרים חז"ל:
6. ויקרא רבה פרשת בחוקותי פרשה לז אות א
כל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו. הדא הוא דכתיב: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל".
ואולם, יעקב אבינו, כידוע, קיים בסופו של דבר את נדרו - ולפי שיטת התוספות, אם כן, רחל לא אמורה למות בגלל האיחור בקיום! כך משמע גם בגרסה אחרת של אותו מדרש, אשר דורש את הפסוק (קהלת ה, ד): "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם":
7. קהלת רבה פרשה ה אות ד
א"ר שמואל: כל מי שהוא נודר ואינו משלם גורם לעצמו שתמות אשתו, דכתיב "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל" וגו'.
גם כאן משמע כשיטת התוספות, שרק אם אדם אינו משלם כלל את נדרו הוא גורם למות אשתו, ולא אם הוא מאחר בתשלום! - מסביר בעל ה'תורה תמימה' שאכן רחל מתה כאשר יעקב עדיין לא שילם את נדרו, אבל אם הוא היה משלם את נדרו, העוון לא היה פוגע בה:
8. תורה תמימה (ר' ברוך הלוי עפשטיין, המאה ה-20, רוסיה הלבנה) דברים כג הערה קכא
ונראה דהא דאשתו מתה בעון נדרים היינו כל עת שמשהא, דאז הלא אינו משלם, אך אחר ששילם לא תמות בעון האיחור. ובזה יתבארו שנויי הלשונות במדרש רבה, שבפ' בחקתי (פל"ז) איתא הלשון כל מי שנודר ומשהא נדרו קובר את אשתו, הדא הוא דכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל [רומז למ"ש במדרשים פ' וישלח שאיחר יעקב נדרו ומבואר לפנינו ר"פ ויחי], וברבה קהלת פ"ה איתא כל הנודר ואינו משלם גורם שתמות אשתו דכתיב ואני בבואי מפדן וגו', ולכאורה לפי הלשונות סותרים הענינים זא"ז, דלפי נוסחא ראשונה מבואר שמתה מחמת שיהוי הנדר, ונוסחא שניה מורה דמתה רק כשאינו משלם, אבל לפי שבארנו אין שינוי ענין בשינויי הלשונות, משום דכל זמן שמשהא הרי הוא בכלל נודר ואינו משלם, ודו"ק:
ואולם, התוספות רי"ד הבין שגם כאשר אדם עדיין לא שילם את נדרו אך הדבר הוא בידו, העוון אינו יכול לגרום למות אשתו, ורק כאשר אין לו כסף, אשתו עלולה למות:
9. תוספות רי"ד (ר' ישעיה מטראני הזקן, המאה ה-13, איטליה) ראש השנה ו, א
הואיל ואמר ר' יוחנן ואיתימא ר' אלעזר אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו כו'. פי' והם ה"נ אמרי' בפ' במה מדליקין תניא ר' נתן אומר בעוון נדרים אשתו של אדם מתה שנא' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך ושניהן שוים בדבר זה שכל זמן שיש לאדם לשלם ואין לו או שגזל או שנדר כגון שאמר ערכי עלי וכלה ממונו טרם שיקיים נדרו ועכשיו באים הגזברים למשכנו ואין לו מה ליתן להם בעון זה מתה אשתו, אבל בעבור עון בל תאחר שיש לו לקיים נדרו אלא שעברו עליו ג' רגלים ועדיין לא קיים נדרו אין אשתו מתה ובהא דרשינן בך חטא ולא באשתך חטא.
מעניין לציין שבספר 'המנהיג', שהוא ספר שמקבץ מנהגים שונים מפרובנס, מובא שזהו המקור לכך שאדם שהתאלמן לא ישא אשה עד שיעברו לפחות שלושה רגלים - מכיון שזהו הזמן שבו אדם צריך לקיים את הנדר שלו לפני שהוא עובר על 'בל תאחר':
10. ספר המנהיג (ר' אברהם בן נתן הירחי, המאה ה-12, פרובנס) שמחות עמוד תשי
מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלשה רגלים ואם אין לו זכר ונקבה מותר לישא לאלתר מפני בטול פריה ורביה. הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר מפני פרנסתן. ואלמנה מן האירוסין מותרת להנשא לאחר שלשים יום. ואע"פ שאין האשה חייבת בפריה ורביה והאיש חייב, אעפ"כ הצריכו חכמים לאיש לעכב מלישא עד שלש רגלים מפני ששלשה רגלים אמורים לנדר לענין בל תאחר ובעון נדרים אשתו של אדם מתה [שבת ל"ב ע"ב] לכך הצריכוהו לעכב שלשה רגלים כדי שיתן אל לבו שבעון נדרים מתה אשתו ולא יהא רגיל בנדרים.
ואולם, ביסוד כל הדברים צריך לשאול שאלה פשוטה: כיצד יתכן שבעוונו של אדם תמות אשתו? הרי היא אינה רכושו של האדם, אלא אדם בעל בחירה חופשית, וממילא לא יתכן שהיא תיענש על חטא של מישהו אחר!
הרקאנטי מסביר שכנראה מדובר פה בעונש שלה על חטא שהיא עשתה בגלגול קודם - שבו היא עצמה היתה בעל שלא קיים את נדרו, ולכן היא התגלגלה כרגע להינשא לבעל כזה. הוא כותב את הדברים בעניין המצוה של 'לא יחל דברו':
11. ריקאנטי (ר' מנחם רקנאטי, המאה ה-13, איטליה) במדבר ל, ג
והעובר על מצוה זו במזיד ולא עשה תשובה, אמרו קצת המקובלים האחרונים כי סופו להתגלגל באשה נדרנית, זהו שכתוב איש כי ידור נדר לה' וגו' וסמיך ליה ואשה כי תדור נדר לה' וגו', ויצטרכו אביה ובעלה להפר נדריה מדה כנגד מדה. ולזה נתכוונו רבותינו זכרונם לברכה [כתובות עג ע"ב] שאמרו אי אפשי באשה נדרנית, כי כבר היתה זכר ונחלף לנקבה. ועוד אמרו [שבת לב ע"ב] בעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר [משלי כב, כז] אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, ואם הוא חטא אשתו מה חטאה? אלא... שאשתו אפשר שהיה זכר נדרן ולא קיים, ועכשיו נזדווג עם נדרן ואינו דין שיתקיימו שניהם כאחד, ידחה הראשון מפני השני. ואם קבלה נקבל.
ואולם, מצינו גם מצב הפוך שבו אנו אומרים שהבעל מת בגלל מזל רע או בגלל חטאים של אשתו, ולכן אסור לאשה שמתו שני בעליה להינשא לבעל שלישי, שמא תהרוג גם אותו:
12. תלמוד בבלי יבמות סד, ב
ניסת לראשון ומת, לשני ומת - לשלישי לא תנשא, דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשלישי תנשא, לרביעי לא תנשא. בשלמא גבי מילה, איכא משפחה דרפי דמא, ואיכא משפחה דקמיט דמא, אלא נישואין מאי טעמא? א"ל רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרב הונא: מעין גורם; ורב אשי אמר: מזל גורם. מאי בינייהו? איכא בינייהו דאירסה ומית; אי נמי, דנפל מדיקלא ומית.
הגמרא מבינה שיכול להיות שמזלה או גופה של האשה גורם למותו של הבעל. אבל האם בעל - שלא אמור למות עכשיו - ימות לפני הזמן בגלל המזל הרע של אשתו? האם אשה - שלא אמורה למות עכשיו - תמות בגלל שבעלה לא מקיים את נדרו? מהרמב"ם משמע שזה אכן אפשרי, כי אין קצ קצוב לחיים, וברגע שפוגע משהו באדם הוא ימות:
13. אגרות הרמב"ם (מהדורת שילת) עמ' רסט
אין אצלנו קץ קצוב לחיים, ואמנם בעל חיים יחיה כל זמן שיתחלף מה שיאבד מלחותו החיונית, ותעמוד בעינה, לא תיפסד, כמו שזכר גלינוס שסיבת המוות היא הפסד שיווי החום הטבעי, והפסדו בא מסיבות המניעות אותו מבפנים ומסיבות הבאות עליו מבחוץ...
אמנם הסיבות המניעות מבפנים...
ואמנם הסיבות המניעות אותו מבחוץ...
והיות שהדבר כך, כמו שתארנו, ויש גם כן שיארע המוות מפגיעות הגופים הקשים, אם בקטיעה, מפגיעת החרב או כלי הברזל החד וניתוק החיבור, או בריצוץ, מפגיעת האבן או שאר הגופים הקשים אשר יכו בגוף בעל החיים מכה עזה, או בנפילה מן המקומות הגבוהים - לכן כאשר יישמר האדם מאלו הסיבות אשר זכרנו, לא ימיתוהו הפגעים, ויגיע אל אורך החיים הטבעי.
ישנו אורך חיים טבעי, אבל בהחלט יכול להיות שאדם ימות לפני כן - אם יפגע בו אחד מכל הדברים שהרמב"ם מונה. כלומר שכאשר אדם מת - אין צורך לחפש עוון שבגללו הוא מת - לא בגלגול הזה ולא בגלגולים אחרים - כי זה חלק מקיומו של העולם, שכאשר פוגע באדם אותו דבר - בין אם זה חיידק או מכונית - האדם ימות.
ואולם, הרס"ג כותב שכאשר אדם מת זה היה דינו, והאדם אינו נתון לחסדי הפגעים הרעים המסתובבים בעולם. גם כאשר אדם רוצח אדם אחר - הנרצח היה מחוייב מיתה כבר לפני כן:
14. ספר האמונות והדעות (ר' סעדיה גאון, המאה ה-10, בבל) מאמר ד אות ה
ושואלים עוד: כשתהיה מסירת האדם להרג אחד ממעשה הבורא, אם לעונש על חטא או לנסיון, כאשר יהרגהו רשע, כאיזבל לקצת הנביאים, מה נאמר בזה המעשה, ולמי נייחס אותו? נאמר כי המות מעשה א-לוקים, וההרג מעשה הרשע, ואם החכמה חייבה המות, אלו לא היה הרשע, היה מת בסבה אחרת. וכן השאלה על הגנב כשהוא אבידת ממון בני אדם גזירת הבורא, אם לענוש או לנסיון, איך נאמר בגנבה ההיא ממעשה הבורא? והתשובה בזה, שהאבוד מעשה הבורא, והגניבה מעשה האדם, וכאשר חייבה החכמה איבוד הדבר ההוא, אלו לא היה גונבו הגנב, היה אבד בפנים אחרים. וכן ענו שמעיה ואחיה לאחד ממלכי אדום ואמרו, ואם אנו מחוייבי מיתה לשמים, אם אין אתה הורגנו, הרבה מזיקים יש לו לפגוע בנו.
ניתן לשאול, לכאורה, לשיטת הרס"ג: מדוע אסור לאשה קטלנית להינשא פעם שלישית? הרי שני הבעלים הקודמים שלה היו חייבים מיתה בלי קשר אליה, ואם היא תינשא לאדם שאינו חייב מיתה הוא לא ימות!
התשובה היא, כנראה, שזה חלק ממצוות 'ונשמרתם לנפשותיכם' של הבעל הבא: הוא צריך להבין שזה מקום מסוכן, והשטן מקטרג בשעת הסכנה, ואם כן - גם אם הוא לא אדם שמגיע לו למות, עצם העובדה שהוא מכניס את עצמו לסכנה יכולה לגרום למותו, בדיוק כמו שאדם רץ לכביש.
ואולם, אם כן, צריך לשאול שאלה נוספת: מדוע הדין של אשה קטלנית לא חל גם על הבעל? מדוע אין איסור לאשה להינשא לבעל שמתו לו שתי נשים? יתרה מזו: הרי הגמרא אומרת שיכול להיות שאשתו של אדם מתה בגלל עוונותיו שלו, ואם כן ודאי שצריך להיות אסור לאשה להתחתן עם איש שמתו לו שתי נשים, כי הוא כבר מוחזק להיות קטלני, שהרי שתי נשותיו מתו בעוונו!
על שאלה זו עונה האדמו"ר מסוכטשוב באופן מעניין מאוד:
15. אבני נזר (ר' אברהם בורנשטיין מסוכטשוב, המאה ה-19, פולין) אבן העזר קנג
ולכאורה יש להקשות על מה שאמרנו דנשתטית מזלו גרם, וא"כ הוא הדין מתה, דהאשה מתה בעון בעלה כדאמרינן אין אשתו של אדם מתה אלא א"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו, הרי דאשתו מתה בעוונו, ולמה אשה שמתה אנשיה לא תנשא עוד, וקיימא לן מזל גורם, ואילו איש שמתו נשיו אינו מונע מלישא, ואי באשה שמתה מזלו גרם יחשב קטלן כמו האשה שמתו אנשיה דחשיבה קטלנית:
אך בירורן של דברים הוא מה שכתב הרא"ש בתשובה בענין מזלה גרם שפרנסת האשה מבעלה וע"כ מזלה גרם שנגזר עליה שתהיה עניה כל ימיה יע"ש, וע"כ זה החילוק: דהבעל אינו שדה של האשה, ומיתת הבעל אינו עונש על האשה בעצם שנטלו ממנה את שלה ותתכפר במיתתו, רק בזה שהיא עניה על ידי מיתת הבעל. אבל איש שמתה אשתו שנטלו ממנו מה שהוא שלו, וע"כ אם מתו נשיו הכי נאמר שבשביל שנטלו ממנו שתים יטלו ממנו עוד אחת שעל עונש רב כזה לא הוחזק, הרי מי שהוא חייב מנה או שני מנים או יותר נאמר שודאי חייב עוד או יותר, הא ודאי לא, אבל אשה אין חילוק בין אם מתו שני בעליה או אפילו כמה אין כאן עונש יותר רק עונש אחד שתהיה עניה, ע"כ שפיר הוחזקה משני בעליה, שגם השלישי ימות:
ראינו, אם כן, שלפעמים אדם יכול למות בגלל עוונות של אחרים. אמנם הנביא מתמודד עם שאלת 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה', אבל יחד עם זה אנחנו יודעים שישנו גם מושג של 'פוקד עוון אבות על בנים', כאשר הבנים ממשיכים את דרכי אבותיהם.
ונראה שכאשר מדובר בבני זוג, יש כאן עניין נוסף: הפסוק במשלי שאותו דרש ר' יוחנן עוסק בערבות. בני זוג שנישאים זה לזו הופכים להיות ערבים זה לזו יותר מאשר כל אדם אחר. דוקא מכיון שישנה השפעה הדדית בין בני הזוג, ישנה גם דרישה שהם יכוונו האחד את השני לדרך הנכונה. לכן יכול להיות שאשה תשלם על כך שבעלה לא מקיים את נדרו או שהוא גזל, וגם האיש ישלם על חטאיה של אשתו.
ואולם, כמובן שצריך לסייג את כל הדברים שנאמרו כאן בדבר יסודי אחד: אין לנו שום יכולת להגיד במקרה קונקרטי שאנחנו יודעים באיזה עוון הם נגרמו. לכאורה אלו דברים פשוטים אבל כבר היו התבטאויות של אנשים כתוצאה מאסונות שהם כביכול ידעו לומר על מה היה האסון הזה. זה קרה לאחר אסון הבונים - כאשר רכבת התנגשה באוטובוס של תלמידים מפתח תקוה - והיה מי שאמר שזה בגלל חילול שבת, מכיון שבאותה תקופה היה פולמוס גדול סביב קולנוע 'היכל' בפתח תקוה שנפתח בשבת. זה קרה שוב לאחר קריסת אולמי 'ורסאי', שהיה מי שאמר שזה בגלל הריקודים המעורבים שהיו בחתונה ההיא, וזה קרה, לצערנו, שוב, לאחר האסון בכרמל, שבה התפרסמו מספר 'תיאוריות' שהסבירו את האסון הזה. יפה ניסח את הדברים הרב יונה גודמן בעלון שיוצא במכללת אורות:
16. הרב יונה גודמן, 'בעין חינוכית' בעקבות האסון בכרמל
על פניו, השיח הציבורי המתוקשר שהתנהל נוכח האסון הציע שתי גישות קוטביות הפוכות. גישה אחת, אותה הביעו גם אנשים חשובים, טענה כי היא יודעת בדיוק מה הסיבה שהקב"ה אִפשר לשריפה להתרחש. אחד טען שזה בגלל חילול שבת ואחר בגלל שלא התפללנו מספיק על הגשם. אחד טען שהאסון כולו, על קורבנותיו הרבים – הוא תגובה א-לוקית לכך שחבר כנסת מסוים סרח (לדעת חברים אחרים בסיעתו) ואחר טען שזה דווקא ברכה א-לוקית שעל ידיה ניצלנו מפורענות גדולה שהיינו חלילה אמורים לקבל. אמנם כן, אסון אמור לעורר לחשבון נפש (רמב"ם, תענית, א, ב). ברם, אנשים פשוטים כמוני אינם יכולים להביע אמירות נבואיות חדות אשר קביעתן שמורה לבעלי נבואה. "הנסתרות לה' א-לוקינו" (דברים כט) – ולא לנו.
הגישה השנייה, הרווחת מאוד בתקשורת הכללית, נוקטת עמדה הפוכה. הכול קרה בגלל שלא רכשו מטוסי כיבוי מסוג מסוים, או בגלל שלא שידרגו את הכבאיות, או בגלל שלא העבירו את תחנות הכיבוי מבעלות הרשויות לבעלות לאומית. רק צריך להקים ועדת חקירה, לגלות את האשֵם הראשי ולהדיחו – והכול יבוא על מקומו בשלום. דיון זה אמנם עוסק בתכנים חשובים, שהרי ראוי לתקן את הנדרש ואף להפיק לקחים מתהליכי (אי) קבלת החלטות. אך כשמתמקדים רק בממד זה, יוצרים עולם טכני בו אין משמעות פנימית לדבר למעט משמעותו החומרית. הנוקט בשיטתיות רק בהסברים טכניים משדר עמדה של כפירה. עמדה העוקרת את המשמעויות הרוחניות של החיים ונשאבת רק לכיוון של ועדות חקירה, איכויות של ציוד טכנולוגי ודרכי ניודו בעת חירום. כאמור, חשוב לחפש פתרונות טכניים ואסור לסמוך על נסים. אך אוי למי שיבחן את כל מציאות חייו רק בעיניים טכניות נטולות אמונה ומשמעויות מוסריות.
נוכח חולשתן של שתי דרכים אלו עבורנו, ראוי לחדד אפשרות שלישית אשר לעניות דעתי היא הראויה: עלינו לשאול את עצמנו ואת תלמידנו – מה אנו יכולים ללמוד מאירועים רבי משמעות כמו השריפה? מה אנו יכולים להפיק מהם לעולמנו הרוחני-אמוני, בבחינת: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה – וְנָשׁוּבָה עַד ה'"? זאת מבלי לטעון בהכרח שזו המסקנה היחידה ו'האמתית' שהקב"ה רוצה ללמדנו. לשון אחר, השאלה שעלינו לשאול נוכח אירוע חריג כמו אסון הכרמל היא שאלה אישית: איזה מסר אמוני אני יכול להפיק מהתבוננות באירוע זה? התשובה המוסרית היא אישית ולאו דווקא 'נכונה' באופן חד-משמעי. בגישה זו יש טעם להתבונן ולחשוב, לעיין בדברי חז"ל, להקשיב ללקחים שאחרים הפיקו לחייהם ולנסות להפיק אף ממבטם האמוני.
