פסול עדות במיושב
זבחים טז ע"א (טו ע"א)
"מה ליושב שכן פסול לעדות! - מִיּוֹשֵׁב תלמיד חכם".
כתב בחידושי הרמב"ן מסכת שבועות דף ל ע"ב:
"יש מי שאומר שאם העידו בישיבה אין עדותן עדות וגמרי לה מדאמרינן במסכת זבחים פרק שני (ט"ז א') מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב תלמיד חכם ומשמע דדיעבד נמי מדקאמר פסול, ולא נראה כן דאם תמצא לומר דיעבד כשר ומצוה לכתחלה בעמידה משום הכי תלמיד חכם לכתחילה בישיבה משום דעשה דכבוד תורה עדיף, אלא אי אמרת דיעבד נמי אין עדותן עדות תלמיד חכם היאך מושיבין אותו ואי משום עשה דכבוד תורה לא יעיד כלל, אלא שמע מינה דיעבד כשר והתם בזבחים פסול לכתחילה קאמר".
את דברי הרמב"ן הביאו גם הרשב"א הרא"ש והר"ן (הובאו בב"י חו"מ סי' יז, א (ב) וסי' כח, ה), והוסיפו ראיות שונות לכך שעדות בישיבה כשירה בדיעבד.
לדברי הרמב"ן גם בשעת הצורך לא ניתן להתיר דבר שפוסל בדיעבד. מצאנו כעין כסברה זו במסכת סנהדרין דף ס ע"א:
"אמר ריש לקיש: שמע מינה 'אף אני כמוהו' - כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות, ומעלה הוא דעביד רבנן, והכא כיון דלא אפשר - אוקמוה רבנן אדאורייתא. דאי סלקא דעתך פסול - הכא משום דלא אפשר קטלינן לגברא?!".
ואולם כתב הראב"ן סנהדרין ס' א: (הובא במרדכי סנהדרין רמז תשיח) "וכבר היה מעשה במגנצא בשטר של קבלת עדות שבא לפני ב"ד והיה כתוב בו עדות של הראשון ועדות של השני ל"ה מפורש בו אלא והשני כמוהו והכשירוהו מדריש לקיש. ולי נראה כיון דעבוד רבנן מעלה לפרש דצריך לפרש ואי לא פריש לאו עדות הוא, מדקאמר ר"ל והכא בברכת השם כיון דלא איפשר אוקמה רבנן אדאורייתא אבל היכא דצריך לפרש כגון בדיני ממונות ונפשות אי לא פריש לאו כלום הוא ולא גמרינן איפשר משאי איפשר".
סברת הראב"ן כדעה הראשונה שהביא הרמב"ן, שלא הכשירו בדיעבד אלא רק במקום שקיים אילוץ. לדבריו גם מתורצת הראיה שהביאו הראשונים מגוסס (ובאשר לראיות הראשונים מהירושלמי ע' חידושי הגהות על הב"י סי' יז שם).
וקשה, הכיצד מפרש הרמב"ן ש'פסול' משמעותו רק לכתחילה, והלא אמרו בדף הקודם דף טו ע"א:
"אפשר לתקונה, או לא אפשר לתקונה? ת"ש: קבל הכשר ונתן לפסול - יחזיר לכשר; ונהי נמי דיחזור הכשר ויקבלנו, אי סלקא דעתך לא אפשר לתקונה, איפסלא לה! מי סברת דקאי זר גואי? לא, דקאי זר בראי.
איתמר, אמר עולא אמר ר' יוחנן: הולכה שלא ברגל - פסולה, אלמא לא אפשר לתקונה".
לדברי הגמרא איפא דברי עולא אמר ר' יוחנן "פסולה" פירושם שפסולה גם בדיעבד.
ושמא י"ל שלשון מימרא של אמורא לעצמה, ולשון סוגיית הגמרא לעצמה.
ועוד, שרבי יוחנן שינה מלשונו שבדף יד ע"ב: "לא שמה הולכה" - שניתן לפרשה שאמנם אינה כשרה אך גם אינה פוסלת את הקרבן, ואמר עתה: "פסולה", משמע שפסלה את הקרבן. ואילו בדף טז רק הזכירו חומרא שקיימת ביושב, ותפסו לשון קצרה.
ועוד, שבדף טז עסקו תחילה בדין של לכתחילה - ביושב שאוכל את הקרבן. ועל זה אמרו שלעדות, פסול – הוי אומר שגם פסול זה עוסק בדין של לכתחילה.
