מענה לשון
הרב אוריאל פרנק

מהי פכירה?

"כי איכא צערא בעלמא(1), שָׁדֵי גלימֵיהּ ופָכַר יְדֵיהּ ומְצַלֵּי. אמר: כעבדא קַמֵּי מָרֵיהּ". נחלקו הדעות בהסבר "פכירת ידיִם" בשעת התפילה, הבאה לבטא כלפי חוץ את שעבוד לִבּו של המתפלל למרותו של רִבון העולם. ראה: רמב"ם הל' תפילה פ"ה ה"ד ונו"כ; מגן אבות לרשב"ץ על אבות פ"ב, יח; טור או"ח סוף סימן צ"א והגהת הרמ"א לשו"ע שם סעיף ו; בית יוסף וב"ח סוף סימן צ"ה; ושו"ע שם סעיף ג' ונו"כ; שו"ת באר שבע סוף סימן עא ד"ה מנעורי תמהתי; לקט יושר ח"א או"ח, עמ' יט ענין ד', פסקים וכתבים סי' פ"א; ושו"ת ציץ אליעזר ח"ט סימן ד', המאריך בביאור שיטת רבנו חננאל.

רש"י מפרש "פכר ידיה - חובק ידיו באצבעותיו(2), מרצי"ר בלע"ז(3), כאדם המצטער מאימת רבו". יתכן ללמוד מכאן שמשמעות שורש פכ"ר הארמי מקבילה לשורש חב"ק העִברי(4). תימוכין להבנה זו יש בארמית הסורית(5).

ברם, ניתן לפרש כי לפנינו דוגמה לפירוש רש"י שאיננו מילולי, אלא ענייני. אין כוונת רש"י לטעון כי משמעותו המילולית של הפועל "פָכר" הוא "חובק". מסתבר כי שורש פכ"ר הארמי מקביל באופן מילולי לשורש שׁב"ר העִברי, כמו שורש פר"כ, "אחיו התְאוֹם" (ע"י שיכול אותיות), המצוי בארמית(6) ובעברית(7) כאחד. כוונת רש"י לבאר מהי "פכירה" (=שבירה) זו באופן מעשִי: כיפוף אצבעות הידיִם וחיבוקן באופן הנ"ל, וכך נראות הידיִם כאילו שְבָרוּם ופרכום. סיוע להבנה זו ברש"י יש להביא מפירושו לאיכה א, יז: "כאדם המצטער שחובק את ידיו ומשברם".

ואכן שורש פכ"ר נמצא במשמעות זו כמה פעמים בלשון בראשית רבה, כגון (פרשה כג, ה): "תחת הבל כי הרגו קין - מחטייה של הבל נהרג קין; לשני אילנות שהיו סמוכין זה לזה פָכְרָה רוח את אחד מהן ונפל על חבירו ופְכָרוֹ"(8), ובלשון התרגומים הארץ-ישראליים לתורה(9). יתכן שגם בארמית הבבלית משמש בהוראת שבירה(10).

אמנם, יש מבחינים בין שורש פר"כ שעניינו שבירה או עבודה קשה, לבין פכ"ר שעניינו חִבּוק ושִלּוב האצבעות מחמת צער(11).
 

(1) "בעלמא" כאן הוא מילולי, תיאור מקום: "בעולם". אין זה כמו "זיעה בעלמא" (ברכות לח, א) ו"אסמכתא בעלמא" (ברכות מא, ב) שמשמעו "בלבד", ולא כמו "בעלמא אימא לך - פטור, ושאני הכא..." (שבת סב, ב) שמשמעו "בדרך כלל".
(2) צ"ע כיצד בדיוק מתבצע חיבוק אצבעות זה. מלשון עָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן או"ח סימן צ"א, ז' "חובק אצבעות ימין ושמאל", משמע שמצמיד כפות הידיִם, ומכופף אצבעות ימין על גב יד שמאל ואצבעות שמאל על גב יד ימין, כך שהאצבעות שלובות וקלועות לסירוגין זו בזו.
(3) באוצר לעזי רש"י לר"מ קטן תרגם: "לקלוע, לשלֵב", ואילו במהדורת ר"ע שטייזלץ (ומשם הועתק לפרויקט השו"ת של בר אילן) תורגם לעז זה: "להכניס אצבעות יד אחת בשניה". ונראה כי כוונתם לאופן האמור בהערה הקודמת.
(4) וברוח זו כתב אמו"ר את הערך "פכר" במילונו התלמודי.
(5) ראה מילונו של פרופ' מיכאל סוקולוף לארמית הבבלית, עמ' 908.
(6) שורש זה רווח בארמית של הבבלי, הן במשמעות של שבירה פיזית ("דהבא פריכא", כתובות סז, א), והן במשמעות של שבירה מופשטת, כלומר קושיא או סתירה ("פריך רב אחאי", "פירכא").
(7) "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (שמות א, יג). רש"י: "בפרך - בעבודה קשה, המפרכת את הגוף ומשברתו". וכ"כ שם רשב"ם: "בפרך - לשון שברון הוא. בתלמוד: מפרכין באגוזים". מובאה תלמודית זו איננה קיימת בדפוסים שלנו. יתכן שגרס כך להלן דף קטו, א שם נדפס "מפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים", וי"ג: "ומפרכין ברמונים" (ר"ח וילק"ש). שורש זה מצוי בלשון חכמים במקומות נוספים, כגון בבכורות פ"ו מ"א "יבשה שתהא נפרכת", ובבבלי ראש השנה יג, ב: "שעשויין פרכין פרכין". מכאן קצרה הדרך לשם התואר "פריך" שבלשון ימינו.
(8) מקור זה מובא ע"י רבי נתן מרומא יחד עם מקורות נוספים (כגון בראשית רבה, פרשה ס"ז ואיכה רבה פרשה ה', לפי נוסח מהדורת ר"ש בובר) ב"ערוך" בערך פכר השני במשמע שבירה. לעומת זאת, את סוגייתנו מביא הערוך בערך פכר הראשון יחד עם תרגום משלי ה, כב "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ" - "ובחבלי דחטוי יתפכר", ואינו מפרש. ההפרדה לשני ערכים יכולה ללמד כי לדעת הערוך אין לפרש ש"פָכַר יְדֵיהּ" הוא לשון שבירה. מהחיבור עם "יתפכר" משמע שמדובר בהסתבכות ופיתול.
(9) הערוך (ערך פכר השני) וכן פרופ' מיכאל סוקולוף (במילונו לארמית א"י, עמ' 433) מביאים תרגומים משורש זה למִלים: "הָרֵס" (שמות כג, כד), "פָּרְקוּ" (שמות לב, ב), ו"לִפְרוֹץ" (קהלת ג, ג).
(10) וכ"כ מו"ר הרב משה צוריאל בספרו אוצרות האגדה ובחיבורו שטרם ראה אור "לקט ביאורי אגדה".
(11) כך כתב ד"ר יצחק אבינרי (יד הלשון, תל אביב תשכ"ה, עמ' 465): "יש טועים ובין פכר לפרך מתחלף להם: 'פרצה בבכי ופירכה את ידיה'... פוכר - מצוי בתלמוד בארמית ורמוז הוא במקרא בשם הפרטי 'פֹּכֶרֶת הַצְּבָיִים' (עזרא ב, נז). יתכן שהטועים נקטו לשון פרך בעקבות יידיש". עכ"ל. לאור האמור נראה כי אין כאן שום טעות. כבר חז"ל (לפחות בני ארץ ישראל) ראו בשורשים אלו בני תמורה והחלפה.