מענה לשון
הרב אוריאל פרנק

לא תימא קיבל אלא קלט

את מאמרו של רבי יוחנן "הכניס ידו לתוך חצר חבירו, וקיבל מי גשמים והוציא - חייב" מפרש התלמוד: "לא תימא קיבל אלא קלט". בדרך כלל המשמעות המוחשית של "קִבֵּל" היא: אִפְשֵׁר לדבר שמועבר אליו להגיע אליו. אין המקבל עושה מעשה, אלא לכל היותר הוא משתף פעולה עם הנותן, ומאפשֵר לנותן להצליח לבצע את פעולת הנתינה, ע"י השארת כף ידו פתוחה, או ע"י אחיזה בכלי קיבול פתוח. כך מתבצעת מצות "קבלת הדם" (ככתוב: "וַיִּשְׁחֲטוּ הַבָּקָר, וַיְקַבְּלוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם, וַיִּזְרְקוּ הַמִּזְבֵּחָה", דברי הימים ב' כט, כב[1]) וכן קבלת הגֵט.

ההבנה הראשונית של דברי רבי יוחנן היתה ש"קיבל מי גשמים" משמע: אִפְשֵׁר לגשם לנחות על כף היד, ללא מעשה נוסף (לשון רש"י בד"ה לא תימא קיבל: "פשט ידו, וירדו לתוכה, דלא עבד מעשה"). אולם, הואיל וכדי להתחייב בהוצאה מרשות לרשות צריכה להתבצע גם "עקירה" של החפץ המוּצָא ע"י המוציא, לכן פרשו[2] שכאן יש ל"קיבל" משמעות ייחודית[3]: "קלט", כלומר, עשה מעשה על מנת להביא את הגשם אל היד: "הִכָּה בידו אחת וקִבלו בחברתה, דעבד ליה עקירה" (רש"י ד"ה אלא אימא).

בתלמוד הירושלמי (פ"א ה"א) מובא מאמרו של רבי יוחנן בלשון זו: "היה עומד ברשות הרבים, וקָלַט גשמים מאויר מחיצות והוציא - חייב". לכאורה, נוסח זה תואם את מסקנת הבבלי. ולא היא! הפֹעַל "קָלַט" הובן בארץ ישראל כמו שהובן בתחילה הפֹעַל "קִבֵּל" בבבל (ולכן גם שם התקשו מדוע חייב ללא ביצוע עקירה). לפיכך פרשוהו בירושלמי בשם רבי זעירא[4]: "בחוטף", כלומר, בעושה מעשה עם ידו על מנת לקרב את המים אליו, וכך מעשהו ל"עקירה" יֵחשב (חידושי הרי"צ דינר, עמ' י"ז; וע"ע עירובין צט, ב "קולט אין, אבל מצרף לא").[5]

בבוא הרמב"ם לנסח הלכה זו (הלכות שבת פי"ג ה"ד; ע"פ מסקנת הסוגיה) הוא השתדל לכתוב לשון חד משמעית ונקט בפֹעַל "נָטַל" (במשמעו הרגיל בלשון המשנה, המקביל לפֹעַל "לָקַח" שבלשון המקרא ובלשוננו): "היה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה ונָטַל משּם מים מעל גבי גומא מלאה מים והוציאן - חייב, שהמים כולן כאִלו הן מונחין על הארץ".

[1] בלשון התורה אין פעולה זו נקראת "קבלה". חז"ל למדו שיש לקבל את הדם ממלים אחרות: "וַיִּקַּח" (שמות כד, ו), "וְלָקַח" (ויקרא ד, כה), רש"י: "ולקח הכהן - לשון קבלה הוא" (זבחים ח, א), וע"ע רמב"ן (ויקרא א, ה) החולק על רש"י שהסביר כי "והקריבו" - זו קבלת הדם.
[2] להלן נוכיח שבעל פירוש זה הוא ר' זירא, תלמידו של ר' יוחנן (כבקידושין נב, א).
[3] יתכן שאין כאן פרשנות, אלא תיקון נוסח (וכך בארו במהדורות שטיינזלץ וארט-סקרול).
[4] הלוא הוא "רבי זירא" שבתלמוד הבבלי, והשמטת האות ע' משמו משקפת את מבטא יהודי בבל באותה תקופה. גם בסוגיית הבבלי כאן מי שהִתקיף והִקשָה על ההבנה הראשונה של דברי ר' יוחנן, הוא ר' זירא, ולאור דברי הירושלמי נראה כי גם מסקנת התקפת ר' זירא, "לא תימא קיבל אלא קלט", אף היא מפי ר' ז(ע)ירא.
[5] הנוסח שלפנינו בבבלי ("לא תימא קיבל אלא קלט") תמוה: תירוץ זה נועד לתקן את הלשון העמומה "קיבל", אך התיקון "קלט" אינו מועיל כלום, שהרי "קלט" גם כן מתפרש לשני פנים, כפי שנוכחנו לראות בסוגייה הירושלמית!
מעניינת השערתו של ר' יהושע בוך (אם כי טרם נמצא לה אישוש כתוב), לגרוס בסוגייתנו (ג' פעמים) במקום "קלט" - "לקט" (שמשתמע ממנו בבירור פעולה אקטיבית). על בסיס השערה זו, שמא ניתן להציע כי לשון מאמרו של ר' יוחנן כפי שנמסר בבית מדרשו של ר' זירא היתה "קלט" (כנוסח הירושלמי), ור' ז(ע)ירא תיקן תיקון נוסח, שהוא זעיר מחד ומועיל מאוד מאידך: "לא תימא 'קלט' אלא 'לקט'".