רגישות לצער הזולת / רפי זברגר

כתובות מא ע''א

הקדמה 

לאחר שלמדנו במשנה בדף הקודם כי תשלום קנס הוא קבוע, לא משנה מי המזיק ומיהו הניזק מלמדת אותנו המשנה הפותחת את הדף, עיקרון נוסף בדיני קנסות. אדם יכול לחייב את עצמו בהודאתו ממון, אך לא יכול לחייב עצמו בתשלום קנס:
האומר פתיתי את בתו של פלוני - משלם בושת ופגם על פי עצמו, ואין משלם קנס.
כשאין עדים על מעשה הפיתוי, ואדם מעיד על עצמו כי פיתה נערה, הרי שמתחייב בכך בתשלומי ממון כמו בושת ופגם, אך אינו חייב לשלם את הקנס.
האומר גנבתי - משלם את הקרן על פי עצמו, ואין משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה.
גונב חייב לשלם תשלום קרן הגניבה ונקנס אף בתשלום כפל. כמו כן, אם טבח ומכר את השור הגנוב נקנס בתשלומי ארבעה (על השה) וחמישה (על השור). על פי עיקרון של המשנה, אם הודה אדם בעצמו על מעשה הגניבה, הרי שהוא מתחייב לשלם את הקרן, אך לא את הכפל, ולא את תשלומי ארבעה וחמשה.
המית שורי את פלוני או שורו של פלוני - הרי זה משלם על פי עצמו;
בעל שור שהמית אדם או שור של אדם אחר מתחייב ב"תשלום כופר" על דמיו של האדם או השר שהרג. תשלום זה אינו מוגדר כקנס ולכן מתחייב האדם בתשלום זה גם על פי הודאת עצמו.
המית שורי עבדו של פלוני - אין משלם על פי עצמו.
שור שהרג עבד כנעני מחייב את בעליו לשלם קנס קצוב של שלושים שקלים. ומכיוון שזהו קנס – אינו מתחייב בכך בהודאת עצמו.
זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק - אינו משלם על פי עצמו.
מסכמת המשנה בהגדרת העיקרון: אם התשלום הוא מעבר לסכום הנזק, הרי הוא מוגדר כקנס ואינו מתחייב על פי הודאת האדם עצמו.
 

הנושא

וליתני אנסתי!
שואלת הגמרא מדוע המשנה מדברת רק על הודאת פיתוי ולא מדברת גם על הודאת אונס. וכפי שלמדנו לעיל, גם באונס מתחייב האדם בכל חיובי פיתוי ובנוסף לכך מתחייב גם על צער.
לא מבעיא קאמר, לא מבעיא אנסתי - דלא קא פגים לה, דמשלם בושת ופגם על פי עצמו, אבל פתיתי - דקא פגים לה, אימא לא משלם על פי עצמו, קא משמע לן.
עונה הגמרא תשובה של ''אין הכי נמי''. אמנם נכון, גם על הודאת אונס אדם מתחייב בתשלומי ממון ואינו מתחייב בתשלומי קנס, אך המשנה ביקשה לחדש לנו את דין הפיתוי. היה אפשר לחשוב, שמכיוון שהודאת פיתוי בעצם ''פוגמת'' את האשה שהסכימה להיבעל על ידו, אזי אולי לא נקבל את הודאתו, וגם לא נחייבו בתשלומי ממון. לכן חידשה המשנה שגם בפיתוי מתחייב האדם בתשלומים אלו, על אף שהודאה זו פוגמת באשה.
מתניתין דלא כי האי תנא; דתניא, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אף בושת ופגם אינו משלם על פי עצמו, לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני.
לאחר שהזכרנו את חידושה של המשנה בדין פיתוי, קובעת הגמרא כי משנתנו חולקת על דעת רבי שמעון בברייתא, הסובר כי המודה בפיתוי אינו מתחייב אף בתשלומי ממון, כיוון שהודאה זו פוגמת באשה המפותה, ולכן אדם אינו רשאי להוציא עליה לעז, והודאתו אינה מתקבלת.
אמר ליה רב פפא לאביי: ניחא לה לדידה, מאי?
רב פפא שואל את אביי אליבא דרבי שמעון: האם כאשר האשה ''נוח לה'' בהודאתו של המפתה, אולי בגלל שמעוניינת שאביה יקבל את תשלומי הממון (בושת ופגם), האם גם אז לא נקבל את הודאתו ולא נחייבו בתשלומים אלו?
דלמא לא ניחא ליה לאביה.
עונה אביי כי למרות שהאשה מסכימה, אולי הודאה זו אינה ''נוחה'' לאבי הנערה, ומשום צער שלו לא נחייב את האדם שהודה בתשלומי ממון.
ניחא ליה לאביה, מאי?
ממשיך רב פפא לשאול, ואם הדבר ''נוח'' לאבא – האם אז כן נקבל את ההודאה, לשיטתו של רבי שמעון?
דלמא לא ניחא להו לבני משפחה.
עונה על כך אביי ואומר, כי יש להתחשב גם בצערם של בני המשפחה, בשומעם על מעשיה של הנערה. משום חשש לצער זה, רבי שמעון סובר שלא מקבלים את הודאתו ואינו מתחייב אף בתשלומי ממון.
ניחא להו לבני משפחה, מאי?
רב פפא לא מרפה ושואל לסיום, אם נדע במפורש כי גם לבני המשפחה "נוח'' בהודאה זו, האם במקרה כזה נחייבו ממון על פי הודאתו?
אי אפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה.
מסיים אביי את סדרת התשובות ועונה כי בוודאי יש בן משפחה רחוק, שלא נמצא באזורנו, ולא שמענו את דעתו בנושא, וייתכן כי בעיניו מעשיה של הנערה ''לא יהיו נוחים'', ואף מטעם זה רבי שמעון יפטור אותו מתשלומי ממון..
 

מהו המסר

רגישות של רב פפא בשיטתו של רבי שמעון מדהימה:
• אין אפשרות לחייב אדם ממון על פי עצמו, אם בהודאה זו הוא מוציא פגם על האשה, ולא נוח לה בכך.
• למרות שלאשה לא אכפת מהוצאת הלעז – אנו רגישים למחשבותיו של אביה, שמא הוא ייפגע על ידי הודעתו.
• אם גם לאשה וגם לאבא לא אכפת מהוצאת הלעז – עדיין חוששים ללעז של בן משפחה רחוק יותר.
• אם גם לאשה, וגם לאבא, וגם לבני המשפחה הידועים לא אכפת מהלעז – חוששים ללעז של בן משפחה רחוק, שאפילו אינו מוכר לנו.
נלמד מרגישות גבוהה זו, לשים לב לתחושות, מחשבות והגיגים של אנשים בסביבתנו. להשתדל להתייחס ולכבד רגשות אלו, ולנסות למנוע בכל הכוח תחושה של צער, נזקקות או חולשה אצל האחר. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]