זהירות מלבייש / רפי זברגר

כתובות מ ע''א

הקדמה 

בדף קודם למדנו על חובות ממוניות של האונס והמפתה נערה כלפי אביה. האונס והמפתה חייבים בושת, פגם וקנס. האונס נותן גם דמי צער. משנה שניה בדף מפרטת את גובה תשלומים אלו. 
 

הנושא

איזהו בושת? הכל לפי המבייש והמתבייש.
רש''י מגדיר את סולם הבושה לפי המבייש והמתבייש:
• הכל לפי המבייש - אדם בינוני המבייש בושתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב.
בושה הנגרמת על ידי ''אדם בינוני'', שאינו חשוב מידי, וגם לא ''מזולזל'' מידי, היא הבושה היותר גדולה. ננסה לנתח ולהבין מדוע:
o אם אדם "חשוב מאוד" אונס או מפתה נערה, הרי שחשיבותו של האדם יכולה להקהות במידת מה את הבושה שלה ממעשה זה, שהרי היא כביכול ''זכתה'' ליחס מאדם חשוב. אמנם יחס לא חיובי, אבל יחס.
o אם אדם "מזולזל'' לא מכובד ולא חשוב בעיני החברה אנס או פיתה, יכולה גם עובדה זו להקהות את הבושה של האשה. היא יכולה לחשוב: מי הוא כבר אותו בן אדם שעשה לי מעשה זה. הוא אינו חשוב ולכן גם מעשיו "אינם נחשבים כל כך".
o לעומת זאת אם ''אדם בינוני'' שאינו כל כך חשוב, וגם אינו ''אדם מזולזל'' אנס או פתה אותה, הרי שבושתה משמעותית וגדולה יותר משני המצבים האחרים.
• והמתבייש - לפי חשיבותו בושתו.
ככל שהאשה המתביישת חשובה יותר, כך בושתה גדול יותר. שהרי אינו דומה הבושה של ''בת מלך'' למשל, הנאנסת או מפותה, ל-''אישה רגילה'' הנאנסת. כבודה של בת המלך גדול יותר, היא מוכרת יותר, היא נחשבת יותר ולכן בושה אשר נגרמה לה גדול יותר.
וכן, אינו דומה בושתה של ''אשה נורמטיבית ורגילה'' הנאנסת, מבושתה של "אשה מבוזה ואינה חשובה" הנאנסת. אשה ''פחות חשובה'' מתייחסת פחות למה שקורה לה, "ומתרצת" את כל הקורה לה ל''גורלה המר'', אותה היא חווה במהלך כל חייה.
פגם - רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק, כמה היתה יפה וכמה היא יפה
פגם הוא הנזק הנגרם לנאנסת ולמפותה אשר משערים אותה לפי מחירה היורד בשוק. הפער בין מחירה בשוק לפני האונס למחירה בשוק לאחריו, הוא דמי פגם שהאונס/מפתה חייב לשלם לאבי הנערה.
קנס - שוה בכל אדם. וכל שיש לו קצבה מן התורה - שוה בכל אדם.
למדנו כי הקנס באונס וגם במפתה הוא חמישים שקלים, ומכיוון שהתורה נקבה סכום קבוע (לאחר הלימוד ההדדי בין אונס למפתה), הרי שאין הבדלים בין המעמדות השונים בגובה תשלום הקנס.
כך גם הדין בשאר קנסות בתורה – אין הבדלים בין מעמדות. כולם משלמים את הסכום הנקוב בתורה.
דוגמאות לסכומים קבועים של קנסות בתורה: מאה שקלים למוציא שם רע, שלושים שקל על שור מועד שהרג עבד כנעני של ישראל, האומר ''ערכי עלי'' ועוד.
 

מהו המסר

למדנו בדברי רש''י על המשנה, כי אדם רגיל המבייש, בושתו גדולה יותר מאדם מכובד המבייש, וגם מאדם המזולזל שמבייש. כיוון שרובנו ''אנשים רגילים'', בינוניים ונורמטיביים, הרי שאם חס וחלילה נגרום בושה לאדם, רמת הבושה תהיה גדולה ומשמעותית.
האיסור לבייש אדם נלמד מכמה מקורות בתורה, נציין אחת מהם:
לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (ויקרא י''ט, י''ז).
יש איסור לשנוא אדם מישראל. אך בד בבד יש מצווה להוכיח כל אדם מישראל אם הלה עושה מעשה אסור. אין תוכחה מלמדת על שנאה אלא דווקא ההיפך, כמובע בפסוק במשלי (ג', י''ב): את אשר יאהב ה' יוכיח. הקדוש ברוך הוא, אוהב כל אדם ואדם מישראל, ואם הוא ''מוכיח'' אותו, הרי שדבר נובע דווקא מתוך דאגה ואהבה.
מסיים הפסוק וקובע כי גם אם התוכחה חשובה וטובה. גם אם המטרה של המוכיח טהורה ונכונה, הרי שיש להיזהר מאוד שלא להלבין פניו של האדם שמוכיחים אותו. יש להוכיח באופן כזה שהמוכח יבין את התוכחה, אך לא יתבייש בה.
ואם במצווה עסקינן, על אחת כמה וכמה באמירה שאינה מצווה – יש להיזהר מאוד מאוד שלא לבייש כל אדם חלילה.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]