הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

פסחים צט ע"ב

תלמוד בבלי פסחים צט, ב:

"משנה. ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי".

ביחס למשנה זאת מסביר הירושלמי את המשמעות של אפילו זה.

תלמוד ירושלמי פסחים י, א:

"אמר רבי חייה בר אדא: לפי שאין ערב לאדם לוכל (לאכול) מן הקופה וכאן אפילו מן התמחוי".

ישנם שני סוגי עניים. עני שמקבל כסף כדי פרנסתו, וישנם עניים במצב חמור עוד יותר שמקבלים אוכל כול יום – ודבר זה נקרא תמחוי. התלמוד הירושלמי מסביר שבאופן עקרוני עני מתבייש לקחת כסף מקופת הצדקה, ולכן הוא לוקח כסף כפי צרכיו ולא יותר. בערב פסח מחייבים את אותו עני לקחת כסף עבור ארבעה כוסות. אם עני הלוקח מן הקופה מתבייש לקחת יותר מדי עני המקבל מן התמחוי על אחת כמה וכמה שהוא מתבייש, שהרי כולם רואים שהוא מקבל יין, שהוא ללא ספק בגדר מותרות. מסביר הירושלמי שגם במקרה זה, למרות הבושה של העני, מחייבים את גבאי הצדקה לדאוג לו לארבעה כוסות.

ארבעת הכוסות מסמלות את נושא החירות. נקודת המבט של חכמינו בכך שתקנו שגם עני התפרנס מן התמחוי זכאי לארבעה כוסות היא שגם לעני הנמצא בדיוטה התחתונה ביותר צריך להעניק תקווה לחירות.

יציאת מצרים אינה מאורע היסטורי חד-פעמי. יציאת מצרים הביאה לעולם את הציפייה לגאולה, לעם שנמצא בגלות ומבקש לצאת, וליחיד השרוי במצוקה ורוצה לצאת מחושך לאור. יציאת מצרים מגלה שיש לכל דור תקווה ותמיד החושך יכול להפוך לאור. בליל הסדר גם עני שנזקק לתמחוי צריך לשאת את עיניו בתקווה לעתיד טוב יותר.