סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 

בריחה חיובית  / רפי זברגר

פסחים נג ע''א-ע"ב 
 

הקדמה

בסופה של המשנה בעמוד א' למדנו את ההנהגה הבאה:
מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים – אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול - אין אוכלין:
אכילת בשר צלוי בערב פסח תלוי במנהג המקום בו אדם נמצא. אם נוהגים שם לאכול – הרי שמותר לאכול, ואם המנהג המקומי לא לאכול – אין לשנות מן המנהג, ואין לאכול. הנוהגים שלא לאכול חוששים כי אנשים יחשבו בטעות שמותר לאכול קרבן פסח (הנאכל צלוי) גם מחוץ לירושלים.
אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח הוא - מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ.
רב יהודה בשם רב מרחיב את איסור בסוף המשנה ופוסק כי אסור גם לומר על אכילת בשר בליל פסח, שהוא בשר קרבן פסח, מאותה סיבה שאסרנו במשנה לאכול בשר צלוי, במקום שנהגו שלא לאוכלו. 
אמר רב פפא: דוקא בשר, אבל חיטי – לא, דמינטר לפסחא קאמר.
רב פפא מסייג את הוראת רב יהודה בשם רב, רק לאמירה על בשר שהוא קרבן פסח. אבל לומר על חיטים שהם עשויות לפסח – אין זו בעיה כלל. ואולי אף להיפך, כך אדם שומר יותר על החיטים שלא יחמיצו, וחס וחלילה יאכל חמץ בפסח.
ובשר לא? מיתיבי, אמר ר' יוסי: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין בלילי פסחים. שלחו לו: אלמלא תודוס אתה, גזרנו עליך נדוי, שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ. 
מקשה הגמרא על פסיקת רב יהודה בשם רב, מהנהגתו של תודוס איש רומי. מסופר בברייתא כי תודוס הנהיג לאכול גדי צלוי (מקולס) בערב פסח. חכמים אמרו לו, כי מעשה זה מחייב נידוי, שהרי הוא כאילו ''מאכיל קרבן פסח מחוץ לירושלים''. אך נמנעו מלנדות אותו, כיוון ''ששמו היה תודוס''. הגמרא תתייחס לכך בהמשך. 
במסגרת מאמר זה לא נפרט את תשובת הגמרא.  
 

הנושא

איבעיא להו: תודוס איש רומי, גברא רבה הוה, או בעל אגרופין הוה?
מבררת הגמרא מה הייחודיות של תודוס איש רומי, שבעטייה נמנעו חכמים מלנדות אותו? האם מפני כבודו, שהיה אדם גדול ומכובד, או שמא מפני הפחד, שהיה אדם אלים? למתן מענה לשאלה נלמד מימרא נוספת של תודוס איש רומי: 
תא שמע: עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה, שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים. ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו (שמות ז', כ''ח): וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ. אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם. אנו, שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה!
מ
סביר רש''י כי תמיהתו של תודוס איש רומי על מעשיהם של חנניה, מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש, למרות שיש לנו מצווה "וחי בהן ולא שימות בהן". כלומר, אין מצווה באופן עקרוני למסור את הנפש על מנת לקיים מצוות, שהרי התורה מצווה עלינו ''לחיות'' ולא למות, גם לא לצורך קיום מצוותיה של התורה הקדושה. 
ענה תודוס על שאלתו, ואמר כי חנניה מישאל ועזריה דרשו קל וחומר מן הצפרדעים במכת צפרדע. שהרי הצפרדעים אינם מצווים במצוות קידוש ה' ובכל אופן הם ''נכנסו'' לתנורים החמים במצרים, על אחת כמה וכמה שאנו מצווים על מצוות קידוש ה', בוודאי שיש לנו ''להיכנס'' לתוך כבשן האש, ובכך לקדש שם שמים ברבים.
לימוד זה של תודוס על מעשי חנניה, מישאל ועזריה מלמד אותנו כי תודוס היה חכם ומכובד, וכנראה סיבה זו גרמה לחכמים שלא להטיל עליו נידוי. נלמד את קושיית התוספות על הסברו של רש''י:
וקשה, דהא בפרהסיא הוה, ומסקינן בסנהדרין (ע''ד.) דלכולי עלמא בפרהסיא - חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה.
התוספות מקשה מן הגמרא בסנהדרין, הקובעת כי בפרהסיא אין את הכלל של ''וחי בהם ולא שימות בהם'' ואדם דווקא חייב למסור את הנפש, אפילו על קיום ''מצווה קלה''. אם כן, לא ייתכן כי זו הייתה תמיהתו של תודוס איש רומי, על מעשיהם של חנניה, מישאל ועזריה. התוספות עונה שתי תשובות, אנו נתמקד בתשובה השניה של ר''י הזקן:
מה ראו שלא ברחו. שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח, כמו שעשה דניאל, כדאמר בחלק ( סנהדרין צג.): שלושה היו באותה עצה:
התמיהה על מעשיהם של חנניה, מישאל ועזריה הייתה מדוע הכניסו עצמם למצב של סכנת פיקוח נפש, ולא השכילו לצאת ''ולברוח'' משם לפני אותו מעשה, כפי שאמנם עשה דניאל, כמסופר במסכת סנהדרין.  
 

מהו המסר

תשובה של ר''י הזקן בתוספות מלמדת אותנו מספר הנהגות:
• לא להכניס את עצמנו לצרות, אם אנו יכולים למנוע אותן מראש - זו הנהגה מאוד חשובה במקרים לא מעטים.
פעמים אנו ''מסתבכים'' במצבים קשים, המביאים אותנו להתמודדויות לא קלות, ואם היינו חושבים מראש, היה אפשר למנוע את כניסתנו לשם. 
אמנם ''חוסן נפשי'' מוגדר כ"יכולת להיכנס למצבים קשים ולצאת מהם מחוזק יותר", אך חכמה גדולה יותר תהא לראות את הנולד ולא להיכנס לאותם מצבים קשים. אמנם לא תמיד זה אפשרי, לא תמיד ניתן לצפות את העתיד, ולא תמיד ניתן לצאת ממצבים קשים, אך כאשר אפשר לצפות מראש ולא להיכנס לאותם מצבים – רצוי וראוי. 
למשל, כניסה לוויכוח ודיון עם ''אדם קשה''. אין ספק שהיא תביא בסופו של דבר ל''פיצוץ'' שיכול להידרדר למקומות מאוד לא רצויים. ראיית הנולד תביא אותנו להתרחק מדיונים אלו. 
• יש לשים לב להבדל בין ''בריחה'' ממצבים קשים העלולים להתרחש, כפי שמבוטא בתשובת ר''י הזקן, לבין "בריחה מן העולם" בגלל קשיים בחיים.
 יש אנשים, אשר דפוס פעולתם היא ''לברוח'' מן המציאות, ולא לראותה כפי שהיא ולהתמודד עמה. זה כמובן הבדל חשוב ועקרוני. בריחה וחוסר התמודדות עם מהמורות החיים, וכניסה לאדישות וחוסר מעש כללי – הינה דבר שלילי מאוד, שיש להימנע ממנו. ''בריחה מקומית'' ממצב בעייתי העלול להתרחש, כפי שאיש תודוס תמה על חנניה, מישאל ועזריה היא דבר מבורך.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר