עבודה עצמית  / רפי זברגר

פסחים ט ע"א
 

הקדמה

למדנו בתחילת המשנה בריש הדף את ההלכה הבא:
אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית, וממקום למקום, דאם כן - מחצר לחצר, ומעיר לעיר אין לדבר סוף
פוסקת המשנה כי אין לחשוש לחולדות שגררו חמץ ממקום למקום לאחר ביצוע בדיקת חמץ, שהרי אם נחשוש לכך ''אין לדבר סוף''. שכן, ניתן היה לחשוש גם שהחולדה גררה חמץ מבית אחר או מעיר אחרת, ואז היינו צריכים לחזור ולבדוק כל הזמן, או לתאם בדיקה בכל המקומות בעיר באותה שעה בדיוק, וכל זה כמובן בלתי אפשרי. לכן, לאחר בדיקה שלנו, אנו לא ממשיכים לחשוש על כל מיני אפשרויות של גרירת חמץ על ידי חולדות וכדו' ממקומות אחרים. 
 

הנושא

ומי אמרינן אין חוששין שמא גררה חולדה? והא קתני סיפא: מה שמשייר יניחנו בצנעה, שלא יהא צריך בדיקה אחריו.
מקשה הגמרא מהמשנה הבאה על המשנה שלנו. שם למדנו כי חמץ הנמצא בבדיקה יש להצניעו מחשש שאם לא נצניע תבוא חולדה ותיקח אותה למקום אחר. אם כן, במשנה הבאה למדנו כי חוששים לחולדות, בניגוד למשנה שלנו המלמדת אותנו כי אין לחשוש מגרירת חמץ על ידי חולדות. 
אמר אביי: לא קשיא, הא - בארבעה עשר, הא - בשלשה עשר.
אביי מתרץ תירוץ מעניין מאוד. הוא מעמיד את משנתנו ביום י''ג בניסן (שהרי בדיקת חמץ יש לעשות במוצאי י''ג), ואת המשנה הבאה ביום י''ד. ומיד ממשיך אביי ומסביר:
בשלשה עשר, דשכיח ריפתא בכולהו בתי - לא מצנעא, בארבעה עשר, דלא שכיחא ריפתא בכולהו בתי - מצנעא.
בשלושה עשר עדיין יש חמץ בכל הבתים, לכן ... החולדה לא מצניעה, שהרי "אין טעם להצניע כשיש חמץ זמין''. לעומת זאת, בארבעה עשר, כאשר כולם כבר הוציאו ומבערים את חמצם, אז ''יש טעם להצניע'' ולכן חוששים במשנה הבאה העוסקת ביום ארבעה עשר. 
אמר רבא: וכי חולדה נביאה היא, דידעא דהאידנא ארביסר ולא אפי עד לאורתא, ומשיירא ומטמרא?
מקשה רבא על תירוץ אביי: האם מדובר בחולדה נביאה (כמו שבאמת היתה נביאה בשם חולדה)? וכי מניין לחולדה לדעת שאותו יום הוא ארבעה עשר ולא יהיה יותר חמץ, ולכן תשאיר ממנו לזמן יותר מאוחר. 
אלא אמר רבא: מה שמשייר יניחנו בצנעה, שמא תטול חולדה בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו.
לכן מתרץ רבא באופן שונה את הסתירה בין המשניות. הוא מוסיף למשנה הבאה ומסביר כי החשש הוא שמא החולדה תיטול בפנינו, וזה כמובן יערער את הבדיקה, ואז באמת יצטרכו לבצע בדיקה נוספת. אבל אם אנו לא רואים חולדה, אין לחשוש לכך, כפי שלמדנו במשנה שלנו. 
תניא כוותיה דרבא: הרוצה לאכול חמץ אחר בדיקה כיצד יעשה? מה שמשייר, יניחנו בצנעה שלא תבוא חולדה ותיטול בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו.
הגמרא מצטטת ברייתא האומרת בדיוק כהסברו של רבא, כי החשש הוא רק לחולדה שאנו נראה אותה בעינינו, והיא תיטול את החמץ בפנינו. 
רב מרי אמר: גזירה שמא יניח עשר וימצא תשע.
רב מרי מתרץ תירוץ נוסף לסתירה בין המשניות, וקובע כי החשש במשנה הבאה שמא יניח עשר חתיכות של חמץ לצורך הבדיקה, כפי שאנו נוהגים לעשות, ובסופו של דבר ימצא רק תשע חתיכות. במקרה כזה יש חשש סביר לחולדה שגררה את החתיכה העשירית, שהרי היא חסרה לנו. 
 

מהו המסר

קושיית רבא על אביי נראית קושיא חזקה, ובאמת דברי אביי תמוהים מעט. האם באמת ייתכן כי חולדה יודעת לעשות חישובים שכאלו? האם החולדה יודעת לזהות מתי נשאר יותר חמץ ולכן היא ''לא מרגישה צורך'' להשאיר חמץ לעצמה?
אולי ניתן לומר כי גם אביי באמת לא מאמין ביכולת קוגניטיבית כל כך גבוהה של החולדה, אלא הוא מתייחס לאדם הבודק. וכך היא טענתו: חשש לחולדה קיים רק ביחס לחמץ המוצנע ולא ביחס לכל החמץ הנמצא בבית. לכן, ביום י''ג האדם עדיין ''מרגיש בטוח'' בהיות החמץ בביתו, ולכן הוא אינו מצניע חמץ לאחר הבדיקה וזאת הסיבה של משנתנו הסוברת כי אין חשש לחולדות. אך במשנה הבאה, שם מדובר ביום י''ד ביום בו יש לבער את כל החמץ ולא להשאיר ממנו מאומה, ביום זה האדם שם בצד ומצניע את החמץ כדי לא להיכשל באיסור חמץ, ומכיוון שכך – יש חשש לגרירת החמץ על ידי החולדה (כהנחת היסוד של התשובה, כי החשש הוא רק בהצנעת החמץ). 
לאור הסבר זה נוכל ללמוד מסר מעניין לחיינו. כאשר אנו נמצאים במצב של ''יש'' הרי אנו סמוכים ובטוחים יותר, וממילא יותר רגועים. אך אם אנו במצב של ''אין'', במצב של חוסר, הרי זה מסוגל "להכניס אותנו ללחץ", ואז להיות כמובן פחות רגועים ולעשות מעשים שלא היינו עושים במצבי שלוה ונוחות. 
החיים כידוע דינאמיים, ולא מאפשרים לחיות כל הזמן במצב של ''יש''. זרימת החיים מביאה אותנו לפעמים למצבים לא פשוטים, של לחצים כלכליים, חברתיים, משפחתיים בריאותיים ועוד כהנה וכהנה. עם התובנה שלמדנו היום, נשתדל למרות הלחצים השונים, ''לעבוד על עצמנו'', לנסות לעשות ''פעולות מרגיעות'' גם במצבי מצוקה ולחץ, כדי להפחית עד כמה שניתן את הלחצים. פעולות מרגיעות יכולות להיות נשימות ארוכות, מדיטציה, פעילות ספורטיבית ועוד. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]