אין להשתגע  / רפי זברגר

פסחים ב ע"א

הקדמה

בסייעתא דשמייא אנו מתחילים ללמוד מסכת פסחים. המשנה הראשונה עוסקת במצוות בדיקת חמץ. נזכיר כי חמץ נאסר גם באכילה וגם באיסור ''בל יראה ובל ימצא'' (מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ (שמות, י''ג, ז') וכן: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ (שמות, י''ב, י''ט)).
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר.
בלילה שלפני ארבעה עשר בניסן נצטווינו לבדוק את החמץ לאור הנר. בגוף המאמר נדון בטעמה של בדיקה זו. 
כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה.
ממשיכה המשנה וקובעת גבולות גזרה של הבדיקה. בתחילה נפסק כי אין לבדוק במקומות שלא הוכנס לשם חמץ.
לכאורה דין זה מיותר, שהרי ברור שאין צורך לבדוק במקום שאף פעם לא הגיע לשם חמץ. אלא מסבירים הראשונים (רמב''ם ועוד), כי היה מקום לחשוש שמא חולדה תגרור חמץ למקום שלא הוכנס בכלל חמץ, ולכן פוסקת המשנה כי אנו לא חוששים לכך מן הסיבה ש''אין לדבר סוף'', שהרי ניתן היה לחשוש גם מחצר לחצר ומעיר לעיר וכן הלאה. 
ובמה אמרו: שתי שורות במרתף - מקום שמכניסין בו חמץ.
המשנה מיד מקשה על עצמה מהסיפא של משנתנו. שם מיד מחלוקת תנאים עד היכן חובה לבדוק במרתף של יין. לכאורה זהו מקום שלא מגיע לשם חמץ, ולפי הכלל שלמדנו זה עתה לא היה צריך לבודקו. והמשנה מתרצת ואומרת כי מדובר במרתף שמכניסים בו חמץ, כאשר באים להוציא משם יין (יש האוחזים בפת שאכלו בסעודה והולכים איתו להביא יין מן המרתף), לכן אין סתירה בין הסיפא לרישא. 
בית שמאי אומרים: שתי שורות על פני כל המרתף. ובית הלל אומרים: שתי שורות החיצונות שהן העליונות:
מחלוקת תנאים מה הכוונה במשנה שיש לבדוק שתי שורות. הגמרא בהמשך (ח:) תביא מחלוקת אמוראים בהסבר בית שמאי (האם שתי שורות של כל המרתף מתכוונים לשתי השורות החיצוניות העומדות מול הכניסה, או שמא גם השורות המאונכות העליונות). ומחלוקת אמוראים אחרת בהסבר בית הלל (האם שתי השורות העליונות מול החזית, או שתי השורות המאוזנות העליונות, כך שהשורה השניה היא כלפי פנים).  

הנושא

מסביר רש''י את טעם בדיקת החמץ:
שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא:
בודקים כדי שלא יישאר חמץ בבית ואז יעברו על איסור בל יראה ובל ימצא, אשר למדנו עליהם בהקדמה. 
וקשה לר"י: כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל, ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי, אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל?
מקשה ר''י, אחד בעלי התוספות על רש''י: אנו למדנו כי בנוסף לבדיקה יש גם לבטל את החמץ (אמירת המשפט: כל חמץ וכל שאור הנמצא ברשותנו... יתבטל ויהיה כעפר הארץ), ובביטול זה אנו ''מפקיעים את החמץ מרשותנו'' ובכך לא עוברים אל האיסור של בל יראה ובל ימצא. כמו כן למדנו כי ניתן להסתפק בביטול, ואין צורך בבדיקה מעיקר הדין. לאור שתי הנחות אלו שואל ר''י על רש''י, הרי באמת אין צורך כלל לבדוק ואפשר היה להסתפק בביטול בלבד, וגם כך לא היינו עוברים על איסור בל יראה ובל ימצא, ולפי הסברו של רש''י לא ברור הצורך במצוות בדיקת חמץ? 
ונראה לר"י: דאף על גב דסגי בביטול בעלמא, החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו.
ר''י אשר הקשה על רש''י הוא גם מתרץ את קושייתו ואומר, כי למרות שמעיקר הדין היה ניתן להסתפק בביטול, כפי שלמדנו בדף ו', חכמים חששו שאם אמנם לא יבדוק ולא יוציא את החמץ פיזית מרשותו, הוא עלול לאוכלו תוך כדי חג הפסח, ואז יעבור באיסור אכילת חמץ.
וכן משמע לקמן (דף י:) דבעי רבא ככר בשמי קורה וכו': או דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה.
ר''י מוכיח את תשובתו מהמשך הגמרא בדף י', שם פוסק רבי יהודה שאין לבדוק חמץ מספר פעמים, שאחת מהן היא לאחר כניסת תוקף איסור חמץ (לאחר שש שעות של ערב פסח), מחשש שמא החמץ יפול ויבוא לידי אכילתו. ממשיך התוספות להקשות על תירוצו:
והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם.
מדוע באמת מחמירים באיסור חמץ יותר משאר איסורי הנאה, שם אין חובה לשרוף את האיסור?
על כך מתרץ התוספות בשני תירוצים:
משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה, כדאמר לקמן (דף יא.)
חמץ שונה מאוד משאר איסורי הנאה, בכך שיש לו ''זמן היתר'' (כל השנה) ו''זמן איסור'' (בפסח). לכן יש חשש יותר גדול שמא יבואו לאוכלו, כפי שאוכלים במשך כל השנה. (תוספות משווים זאת לאיסור בשר וחלב, ערל וכלאי הכרם)
אי נמי: שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא - החמירו חכמים לבדוק ולבערו, אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה.
הסבר שני: איסור חמץ הוא חמור יותר משאר איסורי הנאה שכן, אסור גם להשהות חמץ בבית, מה שאין כן בשאר איסורי הנאה אחרים, שם אין איסור להשהותם בבית, ולכן חייב חכמים גם לבדוק, כדי להרחיק את האדם מן העבירה.  
 

מהו המסר

למדנו היום שני עקרונות הנראים לכאורה סותרים: 1. ''אין לדבר סוף'' – ולכן לא הצריכו חכמים לבדוק גם במקומות שלא מכניסים לשם חמץ. 2. מצוות בדיקת חמץ, למרות שמעיקר הדין ניתן היה להסתפק בביטול (משתי סיבות כדלעיל) . מצד אחד אנו לא מחמירים ולא מצריכים בדיקה (במקום שאין שם חמץ), אך מצד שני אנו מחמירים ומצריכים בדיקה למרות שלכאורה אין בה צורך. ניתן לומר כי באמת במקום שאין "חשש סביר" של חמץ – לא מחמירים ולא מצריכים בדיקה. אך במקום ''חשש סביר'' של אכילת חמץ (כיוון שהוא מאכל במשך כל השנה) – שם מחמירים ומצריכים בדיקה, למרות שמעיקר הדין אין בה צורך.
אנו לומדים מכאן עיקרון חשוב של "אבחון החששות בחיים''. עד כמה נחשוש מכל מיני מצבים ונצטרך לפעול במניעת אותו חשש. אם החשש הוא ''סביר'' והגיוני שיקרה בסבירות גבוהה יחסית, אז יש לחשוש ולעשות כל מאמץ למנוע אותו. אך אם מדובר בחששות רחוקים, אין ''להשתגע'' ולהיות במתח מתמיד מפני חששות כאלו. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]