תרחישי זוועה / רפי זברגר

עירובין לז ע''ב

הקדמה

הגמרא ממשיכה לדון בדף שלנו בדיני ברירה. בין היתר הקשה רב יוסף לרבא, ואמר כי הנושא נתון במחלוקת תנאים. 
תנאי היא, דתניא: הריני מערב לשבתות של כל השנה, רציתי – אלך, לא רציתי - לא אלך. רצה מבעוד יום - עירובו עירוב. משחשיכה - רבי שמעון אומר: עירובו עירוב, וחכמים אומרים: אין עירובו עירוב.
הברייתא דנה במקרה שאדם שם ''עירוב שנתי'' בתחילת השנה ומתנה, שאם ירצה ללכת לאותו כיוון ''יפעל'' העירוב ויוכל ללכת לכיוון זה. כולם מסכימים כי אם רצה האדם לפני שבת ללכת באותה שבת, הרי העירוב תקין ויכול ללכת. חולקים רבי שמעון וחכמים אם רצונו של האדם היתה רק בתוך השבת, האם גם אז חל העירוב. רבי שמעון סובר כי חל העירוב מדין ברירה (מתברר כי גם לפני השבת בין השמשות, הוא בעצם רצה בעירוב) ולפי חכמים העירוב לא חל, כיוון שלדעתם אין ברירה. 
והא שמעינן לרבי שמעון - דלית ליה ברירה, קשיא דרבי שמעון אדרבי שמעון. 
מקשה הגמרא סתירה בדברי רבי שמעון, שהרי ראינו בעמוד א' ברייתא אחרת הדנה על הפרשת תרומות ומעשרות מיין, ושם נאמר כי רבי שמעון סובר אין ברירה (אסור לשתות מן היין כל עוד לא הופרשו בפועל תרומות ומעשרות). אם כן, יש סתירה לכאורה בדברי רבי שמעון. 
אלא איפוך.
התירוץ הראשון של רב יוסף על הסתירה לכאורה בדברי רבי שמעון לגבי ברירה, משנה את הגרסה בברייתא והופכת בין התנאים, כך שרבי שמעון סבר ''אין עירובו עירוב'' כלומר – אין ברירה, כמו שלמדנו בשיטתו בברייתא בעמוד א', וחכמים סוברים כי עירובו עירוב. 
 

הנושא

הגמרא ממשיכה במספר נסיונות יישוב לסתירה לכאורה בשיטת רבי שמעון, אנו נתמקד בהסברים של רבא ואביי: 
רבא אמר: שאני התם, דבעינן ראשית ששייריה ניכרין.
רבא סובר כי רבי שמעון סובר בעצם דין ברירה כפי שראינו בברייתא שלנו, אך בדיני הפרשת תרומות יש לימוד מיוחד בתורה מן המילה רֵאשִׁית בפסוק (דברים ח', י''ד): רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ, המלמדת כי צריך שיהיה ניכר מהי התרומה ומהו השארית הנשארת מן הפירות לאחר התרומה. ומכיוון שהברייתא מדברת על אדם אשר ייחד שני אחוז מתוך היין לתרומה, ובכך לא ניכר מהי התרומה ומה נשאר לאחר ההפרשה, לכן לא חלה ההפרשה, אך כאמור, לא מדין ברירה. 
אמר ליה אביי: אלא מעתה, היו לפניו שני רימונים של טבל, ואמר: אם ירדו גשמים היום - יהא זה תרומה על זה, ואם לא ירדו גשמים היום - יהא זה תרומה על זה. הכי נמי, בין ירדו בין לא ירדו - אין בדבריו כלום?
מקשה אביי על תשובת רבא, ואומר כי לפי דבריו היה צריך להיות דין דומה לשיטת רבי שמעון, גם באדם המתנה על שני רימוני טבל, ואומר שרימון מסוים יהיה תרומה בתנאי מסוים (למשל: אם ירד גשם), ורימון השני יהיה תרומה ב"תנאי משלים" (למשל: אם לא ירד גשם) והתרומה במקרה זה גם לא הייתה צריכה לחול לדעת רבי שמעון (לפי דברי רבא) שהרי לא ניכר מיהו רימון שהופרש לתרומה בעת ההפרשה. 
וכי תימא הכי נמי! והתנן: תרומת הכרי הזה ומעשרותיו בתוכו, ותרומת מעשר זה בתוכו - רבי שמעון אומר: קרא השם.
הגמרא דוחה אפשרות לומר שבאמת לדעת רבי שמעון במקרה זה לא תחול דין תרומה, ממשנה שלמדנו במסכת תרומות (ג', ה') ושם למדנו במקרה דומה (ייחד תרומה לפירות הנמצאים במרכז הכרי), כי רבי שמעון סובר שהתרומה חלה. 
שאני התם - דאיכא סביביו.
דוחה הגמרא את הקושיא, ואומרת כי במשנה שם ניכר היכן פירות התרומה, והיכן שייריה, כיוון שהוא ייחד את הפירות במרכז הכרי, ולכן כל הפירות מסביב הינם ''השארית'' ובכך הם ניכרים. 
ואי בעית אימא: כדקתני טעמא, אמרו לו לרבי מאיר: אי אתה מודה שמא יבקע הנוד, ונמצא זה שותה טבלים למפרע?
הגמרא (אולי אביי) מיישבת את הסתירה בדברי רבי שמעון בכיוון הפוך: באמת רבי שמעון סובר דין ברירה, כפי שראינו בברייתא שלנו בדיני עירוב. והסיבה לפסיקת רבי שמעון בברייתא העוסקת בתרומות, כי התרומה לא חלה איננה מדין ברירה, אלא מסיבה אחרת ''שמא יבקע הנוד''. כלומר, אנו חוששים שמא לאחר שהופרשה תרומה מן נוד היין, והאדם ישתה על סמך דין ברירה, הנוד ייבקע, היין יישפך ולא תהיה הפרשת תרומה בכלל, ויימצא כי בפועל האדם אכל טבל. מכוח חשש זה אסרו רבי שמעון לשתות מהיין, כאשר אין הפרשת בפועל של התרומה. סברה זו נאמרה לרבי מאיר המתיר לשתות יין לאחר אמירה של הפרשת תרומה, על ידי רבי שמעון ורבי יוסי בסיפא של הברייתא במסכת דמאי. 
אמר להן: לכשיבקע.
רבי מאיר עונה לשני החכמים ואומר: אל חשש. אין ''ללכת כל כך רחוק'' ולחשוש לכך. ובנוסף, הרי ניתן לתת את הנוד לשומר שישמור עליו, ובכך נוריד סיכון של בקיעת הנוד. לאור כל זאת, פוסק רבי מאיר כאמור, כי מותר לשתות מן היין, לאחר שהכריז האדם על הפרשת תרומות ומעשרות, אף בטרם הפריש בפועל. 
 

מהו המסר

תשובת רבי מאיר לכשיבקע היא בעצם ''דרך חיים''. רבי מאיר אומר לרבי שמעון ורבי יוסי במילים אחרות: אין לחיות כל הזמן בחששות, שמא יקרה כך או שמא יקרה אחרת. הרי תמיד ניתן להיות במתח כזה. תמיד אפשר למצוא מקרי קצה שיכולים לקרות, ולחיות לאור חששות אלו בפחד מתמיד. קובע רבי מאיר: אם יקרה ויבקע הנוד, אז נחשוב מה לעשות, עכשיו אנו חיים ולא חוששים לכל מיני חששות רחוקים. רש''י מוסיף ואומר, מקרה זה אינו שכיח, כיוון שיכול למסור לשומר שישמור על הנוד.
נלמד מדרכו זו של רבי מאיר, ונחייה עד כמה שאפשר ברגיעה ולא בחששות תמידיים. לא נחשוב על כל מיני מצבים לא טובים שעלולים להיות. לא נהיה בפחד מתמיד שמא יקרה כך או אחרת. לא נכניס לנו לראש ''תרחישי זוועה'' וכדומה. נחייה, נעשה את המוטל עלינו (אם צריך לדאוג לשמירה – אכן נדאג לכך), עד כמה שאפשר בשלווה ובשמחה.

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב (היום חל יום הזיכרון שלה - כ''ו אלול תשפ''א), וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]