לסיום מסכת ברכות / אור אלקיים

הקדמה


המסכת הראשונה בש"ס מסיימת במימרא המופרסמת "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בָּנַיִך אלא בוניך" , הגמרא במסכת ברכות מספרת על ילתא אשתו של רב נחמן ופגישתם עם האמורא עולא המעורר תמיהה רבה על דרך התנהגותם, הכיצד יתכן שע"י תלמידי חכמים יקרה בדיוק הדבר ההפוך משלום?!

"עולא אקלע לבי רב נחמן כריך ריפתא בריך ברכת מזונא (עולא ביקר בביתו של רב נחמן, אכלו, ועולא בירך ברכת המזון) יהב ליה כסא דברכתא לרב נחמן אמר ליה רב נחמן לישדר מר כסא דברכתא לילתא (לאחר הברכה, שתה עולא מיין הברכה והעבירו לרב נחמן, אמר לו רב נחמן, העבר גם לילתא את כוס הברכה) אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש ... (לפיכך לפי טענה זו סירב עולא להעביר את הכוס לילתא) אדהכי שמעה ילתא קמה בזיהרא ועלתה לבי חמרא ותברא ארבע מאה דני דחמרא (נעמדה ילתא בכעס ועלתה לבית היין וניתצה ארבע מאות חביות יין) אמר ליה רב נחמן נשדר לה מר כסא אחרינא (הציע רב נחמן לעולא שישלח לילתא עוד כוס) שלח לה כל האי נבגא דברכתא היא (אמר עולא: שתיקח יין מהחביות) שלחה ליה ממהדורי מילי ומסמרטוטי כלמי (אמר לו ילתא: ממחזירֵי בעיירות ירבו תמיד דברים, וממשחקי בגדים בלויים וממורטים ירבו כינים)" (ברכות נא ב).

קושיות

התנהגותה של ילתא מעלה תמיהה איך אפשר שכך "עמדה בכעס" (רש"י, ד"ה קמה בזיהרא) ושברה ארבע מאות חביות יין, ומקשה הבן איש חי, "קשא אפילו אם נאמר שהיו כלים קטנים, עם כל זה נראה שעשתה עון גדול לשבר כלים בחמתה, דאמרו רבותינו ז"ל כאלו עובד עבודה זרה, ועוד איכא בל תשחית בן מצד הכלים והן מצד היין" (בן יהוידע, ד"ה ותברא ארבע מאה דני דחמרא)

ואם נרצה לומר שאין בה דעת קשה הרי אומר הבן איש חי וילתא נקראת "אשת חבר" (בניהו, ד"ה תברא ארבע מאה דני דחמרא), ועוד אפשר להסיק מהגמרא (חולין קט ב) שילתא הייתה בעלת דעת כיוצא הדיון שם בעניין כנגד מה שאסרה התורה אפשר למצוא הנאה שקולה בהיתר וכו'.

ועוד קשה איך חז"ל אינם מבקרים את פועלה של ילתא, עפ"י האיסור המפורש לגרום נזק ממוני ולשבר כלים מתוך כעס: "המקרע בגדיו והמפזר מעותיו והמשבר כלים בחמתו, יהיו בעיניך כאלו עובד עבודה-זרה" (שבת קה ב).

הבן איש חי מביא הסבר כיצד יתכן שנשברו החביות בלא מתכוון, "ובכניסתה לתוך אוצר ליקח המנעול שהיה שם מחמת שהיתה הולכת בכעס נתקלה בתיבה אחת של ברזל שלא הייתה עומדת בטוב, וכשנתקלה בה נפלה על הכלים האלה שהיו מסודרין זה על גב זה ונשברו כולם זה בזה, ואפשר שהיו מזכוכית שמשתברים בנקל" (בן יהוידע שם), אך עם זאת עדיין נשאר הקושי כיוון שכעסה "ואמרו חכמים

הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים" (רמב"ם הלכות דעות פרק ב' הלכה ג') ועוד שנגרם נזק ממוני ע"י הכעס.

תמיהה נוספת היא מדוע עולא חלק על רב נחמן ועוד כנגד אשתו ועוד בעניין שלכאורה אין בו צד איסור ונראה כהנהגה בעלמא, סך הכל להעביר כוס של ברכה לאשתו כדי שתתברך. הרי נאמר "איזהו חכם הרואה את הנולד" (תמיד לב א), שעקב מחלוקת חכמים זו יצא שנפגע השלום בית בין איש לאשתו ולכן היה מצופה מעולא להימנע ממחלוקות זו בפני ילתא שהרי אין לך דבר הגדול מהשלום.

ועוד קושיה על קושיה כלשונו של הבן איש חי "ואיך עולא נתרצה לפייסה אח"כ, דאי הוה הכי אין לך חנופה גדולה מזו" (בניהו שם).

שאם באמת יש ביסוס הלכתי לטענתו איך חזר בו בפרק זמן כה קצר לכאורה תשאר עם האמת שלך.

ועוד כיצד ילתא ענתה בלשון חוצפה כלפי עולא "קשא זלזלה כל כך בכבודו של עולא האיש המפורסם בתורה ובצדקות" (בן יהוידע שם).

טעם המחלוקת בין רב נחמן ועולא

כדי להבין את המחלוקת ראשית יש להבין טעם נוסף בסוגיה סמוכה הנוגעת לדברים הנאמרים על כוס של ברכה, "אמר רבי זירא אמר רבי אבהו, ואמרי לה: במתניתא תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו, ונותנו בין ומגביהו מהקרקע טפח, ונותן עיניו בו. ויש אומרים אף משגרו במתנה לאנשי ביתו." (ברכות נא א), לאנשי ביתו זו אשתו (רשי), יוצא שרב נחמן וילתא סוברים כדעת היש אומרים (רבי נתן הבבלי שהיה ידוע שיורד לעומק הדין (בבא קמא נג א)) ואולי גם אפשר לומר שלא ירדו לסוף דעתו בדומה לרבי מאיר.

מאידך עולא סובר כדעת רבו (רבי יוחנן). בהמשך הסוגיה רבי יוחנן חולק על השיטה שמביאה עשרה דברים הנאמרים על הכוס "אמר רבי יוחנן: אנו אי לנו אלא ארבעה בלבד הדחה שטיפה חי מלא" (ברכות שם), ז"א שאין צורך לשגר את הכוס לאנשי ביתו, לאחר שרב נחמן מבקש מעולא לשלוח כוס של ברכה לאשתו ילתא, עולא מסרב ומנמק את שיטתו שלא להעביר את הכוס לילתא, בשם רבי יוחנן "אמר רבי יוחנן אין פרי בטנה של אשה מתברך אלה מפרי בטנו של איש שנאמר "וברך פרי בטנך", פרי בטנה לא נאמר, אלא פרי בטנך" (ברכות שם).

אפשר לומר ששורש המחלוקת הינה כיצד הדרך הנכונה לברך את האשה בפרי בטן, האם צריכה להיות באופן ישיר או עקיף ע"י הגבר.
• לדעת רב נחמן הסובר כרבי נתן הבבלי , צריך שהאשה תשתה ישירות מהכוס. 

לשיטה זו מובן כיצד האשה מתברכת, בדומה למי סוטה המשפיעים ישירות על האשה, כך שותה את היין המבורך שמשפיע על פרי בטנה באופן ישיר.

• לדעתו של עולא הסובר כרבי יוחנן, האשה צריכה לקבל את ההשפעה של הברכה דרך הגבר, שע"י שהגבר מתברך אזי אשתו גם תתברך, כדרך שהזכר הוא ה"משפיע", והנקבה הינה ה"מקבל", כמו שאור הלבנה מקורו בחמה וכו'.

לשיטה זו לכאורה קשה כיצד בסופו של דבר תגיע ההשפעה הפיזית שתשפיע על פרי בטנה של האשה, ואפשר לבאר זאת עפ"י דברי הבן איש חי "נ"ל, לכן התשמיש שהוא זרע של האיש יפה לולד בחדשי העיבור באמצעים ובאחרונים" (בניהו ד"ה אין פרי בטנה). ז"א שע"י שהגבר שותה היין גופו מתחמם ותאב לאשתו, והזרע יפה לולד. ז"א שהיין משפיע על הגבר והזרע של הגבר ישפיע על פרי בטנה של האשה. בשונה מהשיטה הראשונה שהיין משפיע ישירות על האשה.

ואולי עוד אפשר לומר שנחלקו גם בהבנת דברי רבי נתן הבבלי. בהמשך להצדקת סירובו של עולא לשגר את הכוס לילתא הגמרא מביאה מקור נוסף זהה לדברי רבי יוחנן בשם רבי נתן "תניא נמי הכי רבי נתן אומר: מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש? שנאמר "וברך פרי בטנך" פרי בטנה לא נאמר" (ברכות שם). ז"א מחלוקת רבי נתן אליבא דר' נתן.

• בסוגיה הראשונה כדעת יש אומרים רבי נתן סובר שיש לשגר כוס לאשתו.

• לעומת זאת בהמשך הגמרא מביאה שרבי נתן סובר שהאשה צריכה להתברך דרך הגבר כשיטתו של רבי יוחנן.

ביאור הבן איש חי על המעשה של ילתא

הבן איש חי מביא "ועתה נ"ל בס"ד, דלא שברה ת' דני לשפוך היין לאיבוד, אלא הכונה שנתכעסה על בעלה והאורחים שלו, ונכנסה לבית היין שהיה שם דני דחמרא סתומים, והיא שברה הכיסוי והמגופה של ת' דני לפתוח אותם, ולחלק כל היין לאחרים ולאנשים זרים. שלא יהנו ממנו בעלה והאורחים שלו. ואומרו תברא, קאי על הכסוי והמגופה של החביות, לפתחם לבזבז היין שבתוכם" (בניהו שם). ז"א שבאמת לא היה בל תשחית ולא שברה לאיבוד את היין, ועוד מביא הבן איש חי בשם אביו "קמה בזהרא ועלתה לבי חמרא לחלק היין כולו לעניים לקידוש והבדלה, שלא יהנו ממנו בעלה והאורחים שלו, ואע"פ שקמה בזהרא לעשות ד"ז. זכתה בעבור מצוה זו לשבר ארבע מאה דני דחמרא, פירוש: ארבע מאות דינים דחמרא יין שמצד סט"א שברה אותם במצוה זו" (בניהו שם, בשם מדרש אליהו).

לפי פירוש זה יוצא שילתא לא שברה על מנת לאבד ודווקא קיימה מצווה ולכן נראה שחז"ל הסכימו עם מעשיה.

קושיות

עדיין יש להקשות מדוע עולא נכנס למחלוקת זו וסירב לשגר הכוס לילתא, הרי יש דבר יותר גדול מהשלום?

ועוד מדוע ילתא לקחה את המחלוקת באופן אישי כל כך וכעסה, הרי סוף כל סוף זו מחלוקת חכמים, דבר נפוץ. מה הקשר לכעוס?

ולדעת המדרש אליהו שעשתה מצווה, מה המעלה שזכתה בעבור מצוה זו לשבר ארבע מאה דני דחמרא, אם בגלל שחלקה היין לעניים לקידוש והבדלה, עדיין קשה, הרי רש"י אומר בפירוש שילתא כעסה ויוצא שזו מצווה הבאה בעברה.

ואם נאמר שחלוקת היין לעניים נחשבת מצווה כה גדולה, מתעורר קושי נוסף כיוון שהיה ברשות ילתא כמויות גדולות של יין "כי אפשר שהיין משלה בהיתה בת הנשיא" (בן יהוידע שם), מדוע רק עכשיו החליטה לחלקו, ועד עכשיו השהתה את היין אצלה.

בדומה לאדם המשהה את מעשרותיו שהרי הוא כמו גזלן, כיוון שהקדוש ב"ה מגלגל את פרנסתו של פלוני לאדם אחד כדי שאותו אדם יעביר לפלוני וכך יהיה חסד בעולם. כך אפשר להקשות על ילתא שהיה ברשותה כמויות רבות של יין, היה מצופה ממנה לחלקו, כי מה עניין לאדם לשמור כמויות גדולות שכאלו "אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה" (מגילה ו ב, רשי ד"ה אין מעבירין).

מי זו ילתא?

הרמ"ע מפאנו מבאר בגלגולי נשמות "ילתא אשת רב נחמן היא מעכה אם אסא, וכתיב בה דעשתה מפלצת לערוה לזנות בה, והיא גם כן היתה מתאוה לדברים אסורים, ונתקנה בזכות רב נחמן, כדאמרה אני רוצה [לאכול] בשר בחלב וצוה להביא לה כחל כדאיתא בחולין [ק"ט ב']" (גלגולי נשמות, אות י' סימן [ח])

• מסופר על מעכה אמו של אסא שמלך על יהודה "וגם מעכה אם אסא המלך הסירה מגבירה אשר עשתה לאשרה מפלצת ויכרת אסא את מפלצתה וידק וישרף בנחל קדרון" (דברי הימים ב, פרק טו פסוק טז), "לפי שעשתה לאשרה מפלצת למלאות תאוותה מפליא ליצנותא זכרות עשתה לו לצלם והיתה נבעלת לו. [ע"ז מד א]" (רש"י). מעכה הגיעה לשיא התאווה לעבודה זרה עד כדי כך שהייתה נבעלת לה בכל יום.

בס"ד עפ"י דברי הרמ"ע אפשר לומר שילתא באה בגלגול עם תאווה חזקה לדברים האסורים כדאיתא בחולין, ובפרט לע"ז, לכן הייתה צריכה לתקן התאווה של העבודה זרה (מה שחטאה מעכה) מגלגול קודם מידה כנגד מידה.

(בדומה לרבי עקיבא שאמר כל חיי חיכיתי למסור נפש על קידוש השם וכו', והרי קשה, ידוע הדבר שלחיות על קידוש השם הרי זו מעלה גבוהה יותר מאשר למות על קידוש השם. ועפ"י הרמ"ע (גלגולי נשמות כ אות [ב]), רבי עקיבא היה גלגול של זמרי בן סלוא שמת בחילול השם לכן רבי עקיבא היה צריך לתקן ומת על קידוש השם, ועוד יצאה בת קול שאמרה מזומן לחיי העולם הבא, על זמרי שסיים התיקון וכו')

תיקונה של ילתא היה ע"י רב נחמן, כך אולי אפשר להבין טעם התעקשותו של רב נחמן להעביר לה את הכוס, כיוון שהייתה חביבה עליו כל כך, "הא דקראה בשמה לפניו, נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל על אילת השחר, אילת זו רחמה צר וחביבה על בעלה, לכך קראה בשמה ילתא אותיות אילת, לרמוז לו היא חביבה עליו כאילת שאני אוהב אותה הרבה" (בן יהוידע, ד"ה לשדר מר כסא וכו).

אפשר לומר שילתא ידעה שעיקר תיקונה הוא לתקן את מה שחטאה בעבודה זרה מגלגול קודם והסתפקה כיצד יש לעשות זאת ועוד עבור איזו מטרה הקב"ה זיכה אותה באוצר של יין, ז"א כיצד היא אמורה להשתמש עם כל היין שברשותה (שהרי לא סתם אדם מקבל כלים ואמצעים מהשמיים, אלה בשביל להשתמש בהם כדי לעבוד את השם) לכן מובן מדוע עד כה לא חלקה את היין לעניים. כיוון שמצד אחד ידעה שיש לה מטרה לתקן ע"ז ומשמים זכתה שיש לה אמצעי שהוא הרבה חביות יין הסתפקה כיצד יש להשתמש ביין זה כדי לתקן עוון הע"ז.

כעסה של ילתא

באמת קשה איך אדם המכבד דעת תורה יתמלא חמה מוויכוח הלכתי. ועוד ששבירת כמות כה רבה של חביות יין הרי זו פעולה מתמשכת אשר מתבצעת משיקול דעת לכן עוד יותר קשה לומר ששברה את החביות בגלל שכעסה, כי הכעס דועך אחרי זמן. ונראה לי שכאשר עולא חולק על רב נחמן בפעם הראשונה ומסרב להעביר את הכוס, אפשר שילתא בחרה לכעוס בכוונת תחילה מתוך בחירה מושכלת לעבוד את השם, ולא מתוך חמת מזג, כי באותו הרגע הבינה ילתא שזו השעה ראויה לתקן עוון הע"ז שבשבילו חזרה בגלגול וזו תכלית ביאתה לעולם. כדברי הנועם אלימלך להלן דבריו "היות שבזוהר הקדוש (ח"ב קפב.) מחמיר מאד על עון הכעס, רק התלמיד חכם אשר אורייתא קמרתח ליה מתר לפעמים באיזה הכרח. וידוע שהתלמיד חכם הוא הנקרא ראשית, והעסה הוא רמז לדברים החמוצין, המה השפלות ככעס או כיוצא וזהו שאמר הכתוב כשתהיו במדרגה זו שאנו מדברים בו אז תבואו 'עריסותיכם' פרוש הדברים השפלים גם כן אל הקדושה הנקראת 'ראשית' וזו 'ראשית עריסותיכם' חלה תרימו. פרוש תשמרו מאוד שלא יהיה תמיד אליכם הכעס חלילה כי תסברו מתרים אתם בו חלילה, רק כמו חלה היא אחד ממ"ח , כך לפעמים בהכרח גדול לאיזה דבר מצוה או קדוש השם ובזה תרימו כו" (נועם אלימלך, פרשת שלח ד"ה מראשית עריסותיכם).

וכנגד האמור במסכת שבת שהמשבר את הכלים בחמתו כאילו עובד ע"ז. זכתה להגיע למצב של "חמתו" עקב מחלוקת הלכתית שהייתה קשורה בעניין היין שהוא האמצעי המיוחד שהיה לילתא לפעול על ידו, וביצעה את "שבירת הכלים" ע"י שבירת המכסים של החביות כדי לחלק את היין. יוצא שבאמת ילתא כעסה ושברה כלים אך ניתבה את המעשה לחסד גמור של צדקה, דאתכפיא דכח הכעס עבור צד הקדושה, כנגד התאווה של עבודה זרה בכך ששברה את המכסים של החביות וחלקה היין לעניים דווקא בזמן הזה שהייתה תחת כעס. ועוד מובנים דברי המדרש אליהו, שאמר זכתה לתקן מעלה כזו גבוהה וכו'.

סוף מעשה

ואפשר לומר כאשר רב נחמן ראה שילתא הגיעה לכדי תיקון אמר לעולא שישדר לה כוס אחרת (הרי לכאורה אין טעם לבקש שוב הרי עולא סירב כבר בפעם הראשונה ומה עניין לבקש שוב בלי לתת טעם חדש לשיטתך), ועם זאת לא רק שעולא הסכים לחזור מדבריו אלא גם אמר לילתא, כל היין שבחביות נחשב ככוס של ברכה ושתי ממנו ואולי כך רמז לה שבאה לידי תיקונה.

ועוד אפשר לומר שבתשובה של ילתא "ממהדורי מילי ומסמרמוטי כלימי" דווקא הודתה לעולא, כפי שאומר הבן אישי חי "נ"ל בס"ד, הכונה יש חכמים שהם מחזרים ממקום למקום, ומאלו לא תרויח כי אם מילי דעלמא. והיינו דת"ח נקראים מלכים "בי מלכים ימלכו" ואלו המחזירים, אין לוקחים מתואר מלכים אלא רק אותיות מילי. ומסמרטוטי כלמי, כלומר: אלו שאין מחזירים בעיירות אלא יושבים בעירם ופורסים עליהם סודר, ואין פושטים אותו עד שיהיה ישן נושן, קרעים קרעים, אלו לוקחים מאותיות מלכים אותיות כלמי " (בניהו, ד"ה ממהדורי מילי). ז"א ישנם שני סוגי תלמידי חכמים אחד שמסתובב בעלמא בקיא במילי דעלמא בהנהגות הציבור וכ'ו, ומאידך השני סגור ולומד עד שיהיה ישן נושן. ובזה רמזה לו שהוא עולא אשר היה נוהג לרדת לבבל לעיתים דחופות ושימש כמתווך בין הישיבות של בבל וא"י כנגד הת"ח שמסתובב. ורב נחמן שהיה מגדולי אמוראי בבל ראש ישיבת נהרדעא כנגד הת"ח שיושב בעירו. ובכך רמזה להם שע"י מחלוקתם זכתה לתקן הע"ז. ואפשר לקחת מוסר השכל גדול שכשם שאדם בעסקיו מחפש ומחשב היכן יוכל להרוויח הכי הרבה, כך יש להתאמץ ולתקן את הדברים עבורם בא בגלגול. כדברי הגר"א (בביאורו לספר יונה ד ג) שהדברים שאדם משתוקק להם ביותר ונכשל בהם, אלו הדברים שעליו להשתדל ביותר לתקן כי עבורם נתגלגל עתה.