לסיום מסכת שבת / אור אלקיים
הקדמה
מסכת שבת מסתיימת במעשה הבא "עולא איקלע לבי ריש גלותא (עולא הגיע מא"י לבקר בבבל והתארח בבית ראש הגולה) חזייה לרבה בר רב הונא (ראה את רבה בנו של רב הונא) דיתיב באוונא דמיא (שיושב בשבת באמבטיה של מים) וקא משח ליה (ומודד אותה) אמר ליה (אמר עולה לרבה) אימר דאמרי רבנן (אמרו חכמים) מדידה דמצוה (שמותרת מדידה בשבת רק לצורך מדידה של מצוה) דלאו מצוה מי אמור אמר ליה (ואולם במדידה כמו שאתה עושה [שאינה של מצווה] האם גם אמרו שמותר?) מתעסק בעלמא אנא (אמר רבה אינני מודד ממש אלא מתעסק בעלמא אנא, אין כוונתי כלל למדוד דבר, ובאופן כזה אין בדבר כל איסור) "
במבט ראשוני מעשה זה נראה קצת תמוה ויש לנסות להבין מדוע חז"ל בחרו לסיים את המסכת בסיפור סתום שכזה. כיצד יתכן שעולא חשד ברבה שהיה אדם גדול בתורה שיעשה דבר שלא כדין, הרי החושד בכשרים לוקה בגופו ועוד בפרט שהיה מצופה מעולא לדון תלמיד חכם לכף זכות. ועוד "יש להקשות איש קדוש אלהים כרבה בר רב הונא איך יתעסק ביום שבת קודש בעסק שלא לצורך! דהא מסתמא היה מודד באיזה כלי שבידו, וקיימא לן אין כלי של היתר ניטל בשבת אלא לצורך חוץ מן אוכלין וספרים כנזכר בשולחן ערוך, ואפילו אם נאמר שהיה מודד באצבעותיו או בדבר שהוא אוכל, עם כל זה איך יתכן שיאבד רגעי הזמן של שבת קודש?"
הבן איש חי מתרץ את התנהגותו של עולא "לכך אשמועינן הש"ס דראהו בבית ריש גלותא ששם נמצאים בני אדם הרבה, וחשש שמא הם ילמדו היתר במדידה דלאו מצוה, דאין יודעין שהוא מתעסק בעלמא, לכך הוצרך לערער עליו כדי שישיב לו האמת ובזה לא יטעו הרואין, ואין הכי נמי אם היה רואהו בביתו לבדו לא היה מקשה לו כלום, כי היה דן הדבר כמו שהיה שהוא מתעסק בעלמא." (בן יהוידע, ד"ה עולא אילקע לבית ריש גלות).
וכך מסביר את מעשיו של רבה "ונראה לי בס"ד כי הוא היה יושב בגיגית מלאה מים כדי להקר שהיה צריך לכך מרוב החום שגם זה הוא עונג שבת, ולהיותו יושב ערום בתוך המים שהיו צלולין לא היה אפשר שיעסוק בתורה אפילו בהרהור, והוא אינו רוצה לישב במים בטל לגמרי וחושש פן יעבור בלבו הרהורים של חול לכך הוכרח להיות מתעסק בעלמא במדידה שאינה צריכה כדי שיפנה לבו לזאת עד שיעבור זמן ישיבתו במים שם" (בן יהוידע, ד"ה א"ל מתעסק בעלמא אנא).
רבה נכנס למים בשבת כדי להתקרר מהחום הגדול שהיה בבבל ובזמנם זה היה עונג שבת גדול (כמו שבימות הקיץ אדם מחכה להיכנס לחדר ממוזג), עם זאת הקפיד רבה שבזמן המרחץ לא יהיה בטל לגמרי שמא יעברו בלבו מחשבות חולין שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה (אולי מפה ראיה שרבה בר רב הונא בינוני כמבואר באריכות בספר התניא) ולכן החליט להתעסק במדידות כאלה ואחרות בתוך האמבט כדי שחלילה לא יהיה יושב בטל. ונשאלת השאלה מדוע בחר רבה להחמיר על עצמו, הרי גם אם חלילה היה עובר בלבו הרהור חול בשבת קודש יכל לסמוך על השיטות שהרהור לאו כדיבור דמי (ברכות, כ ב), ועוד השו"ע פוסק שהרהור לאו כדיבור דמי וגם לדעת הפוסקים שהרהור כדיבור דמי נאמר רק במקום בו יש אונס ואינו יכול להוציא בפיו אזי יכול להרהר וצאת ידי חובה אך לא לכתחילה. עם זאת בחר רבה להחמיר כדי להימנע מספק הרהור עד כדי כך שבחר להתעסק במדידות בתוך האמבט ובכך נדחק לסיטואציה הלכתית שנויה במחלוקת אשר גרמה לעולא לוודא שכל הסובבים מבינים שהדבר נעשה בהיתר הלכתי, לכאורה יכל רבה להתאפק עד מוצאי שבת ולהימנע מכל ההתעסקות המורכבת הזאת.
ועוד גם אם נאמר שלשיטתו של רבה המעשה מותר (התעסקות בעלמא), הרי התורה כבר צוותה את האדם להתרחק מכל חשש מראית עין גם כאשר מעשיו כשרים מעיקר הדין "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר, לב כב). ומדוע לא חשש למראית עין מסביר הבן איש חי "ובא לרמוז גם כן לפי דרכו התנצלות על אשר לא חש למראית העין של הרואין, והוא דהרואה אותו ודאי לא יחשוב שאני מודד שלא לצורך מצוה, כי הכל יודעין שאני חכם בעל הוראה ואין לי עסק בדברים בצורך חול, אלא כל עסקי הוא בצורך מצוה" (בן יהוידע, שם).
מדוע חשש רבה שיעבור בלבו הרהור חול?
כבפרק כל כתבי מופיע המימרא המפורסמת של רב, "אמר רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שנאמר והתענג על ה׳ ויתן לך משאלות לבך" (שבת, קיח ב). והשאלה היא מהו אותו עונג שבת שבזכותו אדם יכול לזכות לברכה העצומה שנותנים לו משאלות לבו, שהרי לפעמים גם הקרובים ביותר לאדם לא יודעים מה הרצונות ומשאלות הלב האמיתיות שלו, אלא רק ה' חוקר לב ובוחן כליות יודע. הבן איש חי מביא ביאור נפלא ומסביר זאת באופן הבא "נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה דשומר שבת במעשה ודבור אין נחשב בזה מענג את השבת, כי בזה האדם חייב מן הדין ואין עונג אלא במותרות, לכן השומר שבת גם בהרהור זה נקרא מענג שבת, דהרהור אינו אסור מן הדין ואין עונג אלא במותרות, ולכן מדה כנגד מדה נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ, דשמירתו בהרהור הוא בלב." (בן יהוידע, ד"ה כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת).
כדי להימנע מהרהור חול מתחוללת מלחמה פנימית בה רק האדם בינו לבין עצמו מודע לה ומתאמץ בכל כוחו לשלוט על מחשבותיו ולהימנע מהרהורי חול ביום שבת קודש שזוהי עבודת השם אשר נסתרת מכל שאר הבריות. וכיוון שהאדם זה נלחם בפנימיותו הרי זו ראיה שמעשיו לשם שמים ללא שום נגיעות חיצוניות, ובשל כך כמו שאדם זה נלחם בלי שאף אחד יודע כך מידה כנגד מידה ה' יגשים את רצונותיו הפנימיים הגנוזים בלבו בלי שאף אחד ידע.
ביאור המעשה
ועל דרך זה אולי אפשר לומר שרבה רצה להקפיד ולענג את השבת גם במותרות, ולכן בזמן שישב במים להקר (שזהו עונג שבת) לא יכל לעסוק בתורה לכן חשש שיעברו בליבו הרהורים לא ראויים ויצא שכרו בהפסדו, לכן דאג להתעסק במדידות בתוך האמבט ולהינצל מהרהורי חול ובכך לקיים מצוות עונג שבת בשלמות בבחינת "מענג במותרות".
המעשה של רבה טומן בחובו עומק נפלא, הרי שמסכת שבת מסתיימת עם מסר גדול לאדם להשתדל בעבודת השם לצאת מהרגילות ולא להסתפק רק בחיוב מצד הדין כעבד המשמש את רבו אלא כמו אהבת הבן לאביו שהבן מרוב חיבתו שואף לעשות רצון אביו במותרות מעבר לבקשתו, והשבת היא הבקשה של הקדוש ברוך הוא, "אות היא ביני וביניכם לדרתיכם" ואנחנו "בנים אתם לה' אלוקיכם" קל וחומר צריכים לשמור את השבת במעשה דיבור ולהשתדל במחשבה ולהימנע עד כמה שניתן מלהרהר או להיות טרודים מעסקינו השייכים לימות החול ביום שבת קודש שזהו רצון אבינו, והתורה לא מקפחת שום שכר בריאה ומידה כנגד מידה הקדוש ברוך יקיים את משאלות ליבנו.
