עבודת הקנאה / רפי זברגר

שבת קנב ע"ב

הקדמה

למדנו במשנה בדף הקודם על הזהירות שיש לנקוט עם המתים בשעת מיתתם. לאחר דיון ארוך בגמרא על היחס בין ימי הזקנה לימי הנעורים, ממשיכה הגמרא לדון גם על התקופה שלאחר המוות. 
במאמר זה נתמקד ב''דו שיח'' לכאורה, בין המתים והחיים.  
 

הנושא

אמר רב מרי: עתידים צדיקים דהוו עפרא, דכתיב (קהלת י''ב, ז'): וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.
רב מרי למד מן הפסוק בקהלת, כי גם צדיקים גדולים, ייהפכו לעפר לאחר מותם.
הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן. נחר בהו רב אחאי בר יאשיה.
מספרת הגמרא כי כורים אשר חפרו בקרקעו של רב נחמן ''נגעו'' בקבר של רב אחאי, והוא ''צעק'' עליהם מקברו...
אתו ואמרו ליה לרב נחמן: נחר בן גברא.
סיפרו הכורים על כך לרב נחמן, בעל הקרקע. מכאן מתארת הגמרא דוח שיח שבין רב נחמן החי, לרב אחאי המת. המהר''ל מסביר כי לא מדובר בשיח אמיתי בין החי למת, אלא במחשבות אשר צצו במוחו של רב נחמן, והוא כביכול משוחח עם רב אחאי המת. 
אתא ואמר ליה: מאן ניהו מר? אמר ליה: אנא אחאי בר יאשיה.
"שואל" אותו רב נחמן מיהו (המת)? ועונה לו כי הוא רב אחאי. 
אמר ליה: ולאו אמר רב מרי, עתידי צדיקי דהוו עפרא.
"מקשה" עליו רב נחמן, והרי למדנו בשם רב מרי (לעיל), כי גם צדיקים ייהפכו לעפר, וכיצד חפירת הכורים השפיעו ו''הפריעו את מנוחתך'' והרי "עפר" אינו חש בכלום?
אמר ליה: ומני מרי דלא ידענא ליה?
"ענה" לו רב אחאי כי הוא אינו מכיר את דברי רב מרי (ולכן ''מנוחתו'' בכל אופן נפגמה מפגיעת הכורים בקברו).
אמר ליה: והא קרא כתיב, וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה 
''משיב'' רב נחמן: אולי את רב מרי אינך מכיר, אבל מדובר בפסוק מפורש בקהלת, המדבר על שובו של העפר לאדמתו. ואם כן, חוזרת השאלה כיצד חשת, רב אחאי, בנגיעתם של הכורים בקברך?
אמר ליה: דאקרייך קהלת, לא אקרייך משלי. דכתיב (משלי י''ד, ל'): חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה, כל מי שיש לו קנאה בלבו - עצמותיו מרקיבים. כל שאין לו קנאה בלבו - אין עצמותיו מרקיבים.
''גער'' רב אחאי ברב נחמן, על כך שאינו מכיר פסוק נוסף בספר משלי, ממנו לומדים כי אדם שבחיו לא חש רגשות קנאה כלפי אחרים, עצמותיו אינן נרקבות לאחר מותו! (ובכך מסביר רב אחאי את העובדה שעצמותיו לא נרקבו, ולכן ''חש'' את נגיעת הכורים בקברו).
גששיה, חזייה דאית ביה מששא. אמר ליה: ליקום מר לגוויה דביתא.
לאחר ש''מישש'' רב נחמן את גופת רב אחאי, ראה כי גופו שלם ואמר לו: אם גופך שלם, מדוע אינך ''חוזר'' לביתך, ו''ממשיך את חייך"? (ישנם פירושים שונים למשמעות שאלת רב נחמן). 
אמר ליה: גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית, דכתיב (יחזקאל ל''ז, י''ג): וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי. 
ממשיך רב אחאי ''לגעור'' ברב נחמן, ולהוכיח אותו כי הוא אינו מכר גם פסוק בנביא יחזקאל, שם למדנו כי רק הקדוש ברוך הוא יוציא את המתים מקברם, ולא אף אחד אחר (לכן, שאלתו של רב נחמן אמורה להיות מופנית כביכול אל הקדוש ברוך הוא..)
אמר ליה: והכתיב (בראשית ג', י''ט):בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.
''הבין'' רב נחמן את ''גערתו'' של רב אחאי והפנימה. לאחר מכן, ממשיך רב נחמן ''להקשות'' על מסקנתו של רב אחאי מהפסוק במשלי, כי אדם שאין לו תחושות קנאה – בשרו לא נרקב. רב נחמן מצטט פסוק מקללת ה' את האדם בפרשת בראשית, שם משמע כי כולם, כולל הצדיקים הגדולים נטולי רגשות קנאה, ''שבים על עפרם'' ובשרם נרקב. 
אמר ליה: ההוא - שעה אחת קודם תחיית המתים.
''ענה'' לו רב אחאי כי הפסוק מפרשת בראשית המתארת את הקללה מתייחסת לשעה אחת לפני תחיית המתים. אז – יהפכו כל המתים לעפר, שלאחר מכן יקומו לתחייה. אך עד לאותה שעה, גופותיהם של צדיקים נטולי רגשות קנאה לא ירקבו בקברם, ולא ייהפכו לעפר.  
 

מהו המסר

למדנו את דברי רבי אלעזר הקפר (אבות, ד', כ''א): הקנאה והתאוה והכבוד - מוציאין את האדם מן העולם.
פשט דברי של רבי אלעזר מדבר על ההשפעות והנזקים הגדולים שיכולים לגרום שלש תכונות אלו שיש לאדם, אשר אחת מהן היא הקנאה עליה דיבר רב אחאי לעיל. לאור הסברו של רב אחאי לפסוק במשלי, אנו לומדים שהשפעת תכונת הקנאה של האדם מגיעה עד קברו של אדם, והופכת את גופתו לעפר.
הקנאה היא שורש להרבה מאוד קלקולים ועבירות של האדם. גזל, אונאה, עבודה זרה ואף רצח (קין קנא בהבל אחיו).
יש להעיר כי למרות הסכנה הגדולה במידה זו, אנו מודעים גם ל''קנאה חיובית'', כמו קנאת סופרים וכדו'.
כדי להתגבר על הקנאה השלילית, יש לעבוד בשני מסלולים. האחד, להשתדל לא להשוות את עצמנו לאחרים. לראות את הטוב והיפה שבנו, מבלי לייחס משמעות לקיים אצל הזולת. להעצים את עצמנו במובן החיובי, ובכך להמעיט את הקנאה באחרים.
המסלול השני הוא עשיית מעשים טובים ביחס לאנשים אחרים, גם כאלו שרגש הקנאה מפעם אצלנו כלפיהם.
ניתן להם, נכבד אותם, וגם ... נאהב אותם. כך, לאט לאט נפחית עד למינימום את רגשות הקנאה כלפיהם.
זו עבודה קשה, אך שכרה בצידה. אם זו תהיה ''האווירה בבית'', שאנו לא מקנאים בהצלחות של אנשים אחרים, ואין אנו משווים את עצמינו לאחרים –ילוו תחושות אלו גם את ילדינו בהמשך חייהם ובחינוך ילדיהם/נכדינו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]