הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
שבת קמה ע"ב
התלמוד הבבלי מתאר את השממה שהייתה בארץ ישראל לאחר חורבן הבית הראשון.
תלמוד בבלי שבת קמה, ב:
"תניא, רבי יהודה אומר: חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה, שנאמר על ההרים אשא בכי ונהי וגו' מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו. בהמ"ה בגימטריא חמשין ותרתין הוו".
נעבור למקבילה על אותו פסוק בתלמוד הירושלמי
תלמוד ירושלמי תענית ד, ה:
"תני רבי יוסי אומר חמשים ושתים שנה לא נראה עוף טס בארץ ישראל מה טעמא מעוף ועד בהמה נדדו הלכו".
נשים לב שבירושלמי כתוב שלא נראה עוף. הבבלי מציין שלא נראה אדם ביהודה. דרך ההשוואה אנו שמים לב שהתלמוד הירושלמי שמדגיש מאוד מרכזיותה של ארץ ישראל הוא בעצם מהווה מקור לדברי הרמב"ם הידועים במצווה קנ"ג, שם אומר הרמב"ם שלא יתכן שלא יהיו יהודים בארץ ישראל, כיוון שברגע שאין יהודים בארץ ישראל לא ניתן לקדש את החודש, וממילא בטלו אותות האומה.
הירושלמי מתעקש לומר שלמרות השממה הגדולה, ובריחת העופות והבהמות. אנשים החזיקו מעמד.
כאשר רואים את הירושלמי אי אפשר שלא להיזכר בשיר המפורסם על יואל משה סלומון מייסד פתח תקווה – בבוקר לח בשנת תרל"ח.
הדוקטור שרכב על סוסו אמר שאי אפשר לחיות כאן, כיוון שאין כאן ציפורים, ועזב את המקום. המתיישבים לא התייאשו ובכל זאת איישו את המקום.
