השפעות ארוכות טווח / רפי זברגר

שבת צג ע''ב - צד ע''ב

הקדמה

למדנו את המשנה בדף צג: פטור נוסף בדיני שבת של ''טפל" לדבר המותר. 
המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי - פטור אף על הכלי, שהכלי טפלה לו.
אם אדם הוציא אוכל פחות מ''שיעור הוצאה'' כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, הרי אינו מתחייב על הוצאה זו. ואם האוכל היה מונח על כלי, מלמדת אותנו המשנה, כי גם על הכלי אינו מתחייב, כיוון שכל מטרתו של הכלי הוא כדי להניח עליו את האוכל, ומכיוון שכך, הכלי מוגדר ''טפל'' לאוכל, ולכן אין מתחייבים גם על הכלי. 
את החי במטה - פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו.
כשמוציאים אדם חי מרשות לרשות בשבת, אנו אומרים כי ''החי נושא את עצמו'' ולכן אין מגדירים זאת כמו הוצאה של דבר דומם, אלא החי ''משתתף'' בהוצאה, ועקב כך האדם הנושא אותו פטור בהוצאה זו. המטה שהאדם החי שוכב עליה אינה אלא ''טפילה'' אליו, ולכן גם לא מתחייבים על הוצאתה. 
את המת במטה - חייב.
אדם מת כמובן ''אינו נושא את עצמו'' ומשכך, הנושא אותו, והמוציאו מרשות לרשות חייב.
וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ - חייב, ורבי שמעון – פוטר.
אדם המוציא מרשות לרשות ''דברים המטמאים'', כמו זית מן המת או מן הנבלה, או עדשה של השרץ (זהו השיעור המטמא בשרצים) מוגדר כעושה ''מלאכה שאינה צריכה לגופה''. כלומר, אדם אינו ''צריך'' את הדבר שהוא מוציא (זית מן המת וכדו') אלא רק כדי למנוע את טומאתו (או טומאתם של אחרים באותו מקום), ובנושא מלאכה שאינה צריכה לגופה יש מחלוקת תנאים ידועה: רבי שמעון פוטר ורבי יהודה מחייב. 
 

הנושא

הגמרא (צד:) מקישה מדיני נגעים (במסכת נגעים ז', ד') לדין של הוצאת ''זית מן המת'' אשר למדנו במשנה:
התולש סימני טומאה והכוה המחיה - עובר בלא תעשה.
אחד מנגעי הצרעת הינו ''בהרת'', אשר סימני טומאה שלו הם שתי שערות לבנות. אדם שיש לו סימן זה ותלש את השערות, עובר באיסור לאו של הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. (דברים כ''ד, ח'). כמו כן, אדם הנגוע בנגע צרעת של "שאת'', אשר סימן טומאה שלו ''מחיית בשר חי'', והוא ''צורב'' את הסימן כדי לטשטשו, הרי גם עובר על איסור ''הישמר בנגע צרעת''. (לפי הכלל הקובע כי כל ''השמר'' בתורה אינו אלא איסור לאו).
איתמר: אחת משתים – חייב. אחת משלש: רב נחמן אמר – חייב, רב ששת אמר - פטור.
מכיוון שסימן טומאה של בהרת הינו שתי שערות לבנות, הרי שאם תלש שערה אחת, ''הפקיע'' את דין הטומאה, ולכן מתחייב באיסור של ''השמר בנגע צרעת''. אם יש לאדם שלש שערות לבנות ותלש שערה אחת, הרי הוא עדיין טמא בטומאת הצרעת. בכל אופן באנו למחלוקת אמוראים האם עובר על איסור ''הישמר בנגע הצרעת''. רב נחמן מחייב, ורב ששת פוטר. מיד מסבירה הגמרא את שורש המחלוקת. 
רב נחמן אמר – חייב. אהני מעשיו, דאי משתקלא חדא אחריתי - אזלה לה טומאה.
רב נחמן ''צופה פני עתיד''. ומכיוון שתלישת השערה השלישית יכולה לגרום בעתיד ל''הפקעת הטומאה'' אם יתלוש שערה נוספת, הרי שכבר בתלישת השערה השלישית עובר באיסור לאו. 
רב ששת אמר – פטור, השתא מיהת הא איתא לטומאה.
רב ששת מסתכל ''כאן ועכשיו''. ומכיוון שברגע תלישת השערה השלישית עדיין לא הופקעה טומאת הצרעת ממנו, הרי שהוא אינו עובר על הלאו בשלב זה. רב ששת מוכיח את טענתו:
אמר רב ששת: מנא אמינא לה? דתנן: וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבילה – חייב. הא חצי זית – פטור. והתניא: חצי זית – חייב. מאי לאו? הא דתניא חייב - דאפיק חצי זית מכזית, והא דתנן פטור - דאפיק חצי זית מכזית ומחצה.
רב ששת מוכיח מסתירה בין דיוק במשנה שלנו לברייתא. במשנתנו למדנו כי המוציא זית מן המת בשבת, מתחייב באיסור הוצאה. מסיק מכך רב ששת: אם הוציא חצי זית – פטור. אבל דיוק זה סותר ברייתא מפורשת המחייבת בהוצאת חצי זית. ולכן מתרץ רב ששת סתירה זו באבחנה בין שני מקרים. הברייתא אשר מחייבת בהוצאת חצי זית, כנראה מדובר על חצי זית מתוך זית שלם, ובהוצאת חצי הזית, מפקיעים דין טומאה מן הבית (רשות היחיד), ולכן מתחייבים. לעומת זאת, הדיוק במשנתנו עוסקת במקרה שהוציא חצי זית מתוך זית וחצי, וגם לאחר הוצאה זו, עדיין נשאר ''שיעור טומאה'' בבית, ומכיוון שכך, אין מתחייבים על הוצאה זו. כך הוכיח רב ששת, שאם לא מפקיעים את דין הטומאה, הרי שלא מתחייבים על איסור. 
ורב נחמן: אידי ואידי – חייב, והא דתנן פטור - דאפיק חצי זית ממת גדול:
רב נחמן חולק על מסקנתו של רב ששת וסובר, כי גם אם הוציאו חצי זית מזית וחצי חייבים על הוצאה זו. הדיוק מן המשנה (שחצי זית פטור) עוסק במקרה והוציא חצי זית מ''מת גדול'', אשר גם לאחר הוצאת חצי הזית נשארו ''מספר זיתים'' של מת בבית, ולכן במקרה זה לא מתחייבים.  

מהו המסר

משיטתו של נחמן ניתן ללמוד עיקרון מעניין וחשוב לחיים. רב נחמן מחייב גם כאשר הוציא שערה אחת מתוך שלש. וזאת, למרות שברגע זה, פעולתו אינה משפיעה על דיני טומאה, והטומאה נשארה בתוקפה (שהרי נשארו שתי שערות), למרות זאת, חייב רב נחמן, בגלל השפעתה על העתיד. בעקבות פעולה זו, אם יתלוש בהמשך עוד שערה, הרי שיפקיע את דין הטומאה ולכן, כבר עכשיו בתלישת השערה השלישית חייבים (לפי רב נחמן).
המסר שניתן ללמוד מכך, כי לפעמים פעולות שאנו עושים אינם משפיעים מיידית. השפעתם תבוא לידי ביטוי בשלב יותר מאוחר. רב נחמן מייחס זאת בדיני טומאה, אך אנו נרחיב ונאמר כי בדברים רבים בחיים עיקרון זה נכון וחשוב.
בחינוך ילדים הדבר מאוד מאוד משמעותי. פעולות שמבצע המחנך, ההורה או כל דמות חינוכית אחרת, בשלב מסוים של גידול הילד, יכולה להשפיע רבות על המשך חיו של הילד, אף שהילד (והמחנך) אינו רואה זאת ''בזמן אמיתי''. דיבורו של המחנך, התנהלותו בחיים, יחסיו אל אחרים, וכל פעולה שעושה המחנך והתלמיד/החניך רואה – הרי שהם משפיעים וחודרים לליבו של הילד, והתוצאות עשויות להתגלות, גם שנים רבות מאוחר יותר.



לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]