עזרה מיותרת / רפי זברגר

שבת צב ע''ב - צג ע''א

הקדמה

אנו ממשיכים בסדרת המשניות הדנה בפטורים שונים של מלאכות שבת. לאחר שעסקנו בפטור ''שלא כדרכו'', ובפטור של ''כלאחר יד'', המשנה השניה בדף צ''ב: דנה בפטור של ''שניים שעשאוה''. 
המוציא ככר לרשות הרבים – חייב. הוציאוהו שנים – פטורין. לא יכול אחד להוציאו, והוציאוהו שנים – חייבין, ורבי שמעון פוטר.
באופן עקרוני, אם שניים עשו מלאכה אחת – הם פטורים מענישה (חטאת, כרת או סקילה). תנאים חולקים במשנה במקרה שאחד לא יכול לבצע את ההוצאה לבדו ולכן עשאוה שניים, האם גם אז מתחייבים. תנא קמא מחייב ורבי שמעון פוטר. 
רב יהודה בשם רב, או אביי, או לימוד מברייתא, מרחיבים בגמרא למחלוקת משולשת (שלשה תנאים) בשלושה מקרים: 
1. זה יכול וזה יכול, רבי מאיר – מחייב, ורבי יהודה ורבי שמעון - פוטרים.
אם כל אחד מן השנים העושים את המלאכה מסוגל לעשות אותה לבדו (זה יכול), רבי מאיר בכל אופן מחייב. לדעתו אין כלל פטור של ''שניים שעשאוה'', והוא לומד מן המילה ''בעשותה'' (המקור לפטור ''שניים שעשואה'') בתורה לימוד אחר. רבי יהודה ורבי שמעון פוטרים מדין ''שניים שעשאוה'' (נלמד מהמילה ''בעשותה'' – אחד מתחייב בקרבן חטאת ואין שניים מתחייבים בקרבן זה).
2. זה אינו יכול וזה אינו יכול, רבי יהודה ורבי מאיר – מחייבים, ורבי שמעון - פוטר.
אם כל אחד מן השניים אינו מסוגל לבצע את הפעולה לבדו - רבי מאיר הולך לשיטתו שאין בכלל פטור של שניים שעשאוה. רבי יהודה מצטרף לדעתו במקרה זה, כיוון שאם אף אחד לא יכול לבצע את המשימה לבדו, הרי שחייבים לבצעה שנים יחדיו, זו ''הדרך הרגילה'' לבצע את הפעולה, ולכן אינם נפטרים מענישה. רבי שמעון לומד מהפסוק הנ''ל (אשר יש בו שלושה מיעוטים לדעתו) כי גם כשכל אחד לא יכול לבצע לבדו את המלאכה, גם אז - בעשותם יחדיו יהיו פטורים. 
3. וזה יכול וזה אינו יכול -דברי הכל חייב. 
במקרה זה, כאשר אחד מהם יכול לבצע לבדו את המלאכה, אך השני לא יכול לבצע לבדו, אפילו רבי שמעון מודה שאחד מהם יהיה חייב (שניהם אינם מתחייבים, שהרי כתוב "חייב" ולא "מחייבים" כמו במקרה הקודם). 
נלמד מיד את הדיון בגמרא מי מהשניים מתחייב. 
 

הנושא

אמר מר: זה יכול וזה אינו יכול - דברי הכל חייב, הי מנייהו מיחייב?
מנסה הגמרא לברר מי הוא המתחייב מבין השניים העושים מלאכה יחדיו, כאשר אחד יכול לבצעה לבדו והשני לא. 
אמר רב חסדא: זה שיכול. דאי זה שאינו יכול - מאי קא עביד?
רב חסדא סובר כי האדם אשר יכול לבצע לבדו, הוא המתחייב. שהרי השני, אינו יכול לבצע לבדו, ומכיוון שהראשון יכול לבצע לבדו את המלאכה, הרי השני כאילו לא עשה כלום ולכן אינו מתחייב. (אנו לא אומרים כי דווקא אינו יכול מתחייב כמו שראינו בדין השני, כיוון ששם זה היה כדרכו, שהרי גם הראשון אינו יכול, ולכן שניהם צריכים אחד את השני, ולכן רבי יהודה מחייב. אך כאן, כיוון שהראשון יכול לבצע לבד, הרי שהשני כאילו לא עשה שום דבר והוא נפטר, והראשון מתחייב).
אמר ליה רב המנונא: דקא מסייע בהדיה.
רב המנונא מקשה: למרות שהשני אינו יכול לבצע את המלאכה לבדו, הרי הוא סייע לראשון, ואולי מדין זה נחייב דווקא את השני, כיוון ש''זו דרכו'' לעשות עם אדם אחר שהרי אינו יכול לעשות לבדו, ואילו דווקא הראשון, אשר יכול לעשות לבדו, כאשר עשה עם מישהו אחר, זה לא כדרכו (כמו במקרה הראשון של זה יכול וזה יכול) והראשון יהיה פטור.
אמר ליה: מסייע אין בו ממש.
עונה לו רב חסדא כי ''מסייע אין בו ממש''. כלומר, אם אדם אינו יכול לעשות את המלאכה לבדו, והשני יכול לעשות את המלאכה לבדו, הרי שהשני כאילו לא עשה שום דבר, וכל המלאכה בוצעה על ידי הראשון. לכן – הראשון חייב (עשה הכול) והשני פטור (לא עשה כלום). לאחר דין ודברים לגבי עיקרון זה של ''מסייע אין בו ממש'', מגיעה הגמרא למסקנה (צג:) כי אמנם כך נפסק להלכה: ''מסייע אין בו ממש''.
 

מהו המסר

עיקרון של ''מסייע אין בו ממש'' בתשובת רב חסדא מעוררת אותנו לחשוב על מצבים דומים בחיים. כאשר אדם עוזר לחבר צריך "לשקול היטב האם העזרה נחוצה ויעילה". אם הראשון יכול לבצע את המלאכה לבדו, הרי ש''אין טעם בעזרה שלו''. למרות שהוא מאוד מעוניין לעזור, הרי שלפעמים הוא אפילו יכול לגרום להכבדה בצד השני, ועדיף לתת לראשון לבצע את המלאכה לבדו. ניתן לכנות זאת כ''עזרה מיותרת'' – ''מסייע אין בו ממש''.
רק אם כל אחד לא יכול לבצע את המלאכה לבדו, ויש משמעות לעבודה בצוות (שניים או יותר) הרי ש''יש עניין'' לסייע ולבצע את המלאכה יחדיו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]