בין שישי לשבת
משמעות היום שבו ניתנה התורה
שבת פז ע"א - פח ע"א / חיים אקשטיין
"ת"ר: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו...".
מתי ניתנה התורה? התשובה הפשוטה היא בו' בסיון, אבל תשובת הגמרא מורכבת הרבה יותר. אם קשה כל כך לענות על השאלה, כנראה יש לזה סיבה.
השאלה מתחילה מהיום בחודש סיון שבו ניתנה התורה – ו או ז. שתי הנחות היסוד המוסכמות של הסוגיה הן שבני ישראל הגיעו למדבר סיני בא' סיון, ושהתורה ניתנה בשבת. השאלה היא רק כמה ימים עברו מאז ההגעה למדבר סיני עד נתינת התורה – האם היה זה מהלך של שישה ימים או של שבעה.
אם נחדד יותר, השלבים הראשונים של המהלך מוסכמים על שתי הדעות. בשלב הראשון בני ישראל הגיעו למדבר סיני, ולא נאמר להם כלום, בגלל העייפות והחולשה מהדרך; בשלב השני נאמר להם הייעוד – להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש; בשלב השלישי הם הצטוו על הגבלה וריחוק מהר סיני; השלב הרביעי היה פרישה בין בני הזוג והכנות למעמד הר סיני. לכל הדעות, שלב זה היה אמור להימשך יומיים, כך שביום השלישי (והשישי מתחילת המהלך) תינתן התורה. אך משה הבין שעליו להוסיף עוד יום, וכך ניתנה התורה ביום הרביעי (השביעי מתחילת המהלך). כלומר, המחלוקת מנוסחת בתור שאלה באיזה יום ניתנה התורה – שישי או שביעי – אך המוקד שלה הוא בשאלת היום הנוסף.
לפני הכניסה למחלוקת, ראוי לתת את הדעת על שלושת השלבים הראשונים; השלב הראשון הוא עצם ההגעה, והוא דורש מוכנות פיזית וכוח להתחיל את המהלך עצמו. השלב השני, שפותח את המהלך עצמו, הוא ביטוי של אהבה וקרבה בין ה' לישראל; אחריו בא שלב של הפרדה וריחוק. בשלב זה מכניסה הגמרא את מושגי השכר והעונש. אנו פוגשים את החסד והדין, האהבה והיראה, בתור שני היסודות שבתשתית קבלת התורה. שלב הריחוק מוליד את הצורך בפרישה, שמובילה למפגש מחודש. מפגש זה עצמו, כפי שנראה בהמשך הסוגיה, מורכב מאהבה ויראה יחד.
בתחילה מקשה הסוגיה בעיקר על שיטתו של רבי יוסי, שהמהלך ארך שבעה ימים. הקושיות, כמו בסוגיות רבות, פותחות בפסוקים מהתורה, ובמישור הזה יש נטייה ברורה לכיוון חכמים. אין סיבה להכניס בפסוקים עוד יום. מצד שני, כשמתחילה הסוגיה להביא מדרשים, נראה שהם נוטים בבירור לאפשרות שבני ישראל הגיעו למדבר סיני ביום ראשון, מה שאומר שהמהלך ארך שבעה ימים (על הנחת היסוד, שהתורה ניתנה בשבת, הסוגיה אינה מערערת כלל). בהמשך מובאים גם ציטוטים ממקורות תנאיים לכיוון חכמים, אך עדיין נראה שהכיוון המרכזי במדרש קרוב לדעת רבי יוסי.
באופן לא מפתיע, עולה כי לפי פשט התורה – התורה ניתנה בדיוק במועד שניתן מפי ה', ולפי מדרש חכמים – התורה ניתנה לאחר שמשה הוסיף יום מדעתו. הוספת היום נשענת על התורה שבעל פה, וכל מהותה היא הבעת היסוד של תורה שבעל פה. האמירה שמשה דרש והגיע למסקנה שצריך להוסיף עוד יום (מלשון הגמרא המדרש מיוחס אך ורק למשה; כביכול לא זו הייתה הכוונה האלוקית המקורית), משמעה שהתורה שבעל פה קדמה לנתינת התורה שבכתב. האופן שבו ניתנה תורה הוכתב בידי בשר ודם. הגמרא מציינת שגם מסירת התורה למשה ונתינת הלוחות נעשו כפי שהכתיב משה: הוא החליט לקבל את התורה כשהוא פרוש מאשתו, ולבסוף החליט לשבור את הלוחות שקיבל לאחר ארבעים יום. נמצא כי נתינת התורה, מתחילה ועד סופה, נעשתה בהתאם לתורה שבעל פה.
מה משמעותה של הוספת היום? מדוע מעורבותו של משה, יסוד התורה שבעל פה, מתבטאת דווקא בהוספת יום?
ייתכן כי מצד הקדוש ברוך הוא, די היה בשישה ימים. שישה ימים הם מהלך שלם, כמו בבריאת העולם. אחרי מהלך של שישה ימים אפשר לתת את התורה. אולם מצד עם ישראל, היה פער שחצץ בינם ובין התורה. משה רבנו חש בפער בין העולמות, במרחק בין האדם המצוי בעולמו המוגבל ובין המרחב האלוקי האינסופי. הוא הבין שנדרשת קפיצה מבני האדם כדי שיוכלו לעבור לעולמו של מקום. דעתו הבינה שכדי להתאים למחשבה האלוקית, המציאות צריכה עוד יום. היא צריכה לשנות מהותית את עמדתה, משישי לשבת.
היחס בין יום שישי לשבת מופיע בשני מקומות נוספים בסוגיה, ואולי הם מוסיפים לביאור העניין. הגמרא מביאה את המדרש על "יום הששי", שלפיו הבריאה הסתיימה בתנאי: אם בני ישראל לא יקבלו את התורה בשישי בסיון, הכל יחזור לתוהו ובוהו. כאשר העולם הגיע לשלמותו, עד כדי כך שהבורא אמר עליו שהוא טוב מאוד, התברר שכל שלמותו תהיה לשווא אם לא ייכנס בה תוכן. אם לא תוכנס אליה רוח, מהות, תורה. שלמותו של העולם אינה עומדת כשלעצמה, אלא מחכה שתבוא התורה, ותינתן על גביה ולתוכה.
מקום נוסף הוא בסוף הסוגיה, כלומר בחתימת הדיון על דעות רבי יוסי וחכמים. הדיון נחתם בגרסה אחרת של עמדת רבי יוסי, ולפיה בכל יום משה עשה עוד צעד בדרך למתן תורה, אך ביום שישי הוא לא עשה דבר – "מפני טורח שבת". המהרש"א אומר שבכל מקרה מתן התורה כבר נדחה למחר, שהרי משה הוסיף יום אחד מדעתו, והשאלה הייתה רק למה משה לא עשה צעד אחר באותו יום. אבל אולי האמירה שמשה לא עשה דבר "מפני טורח שבת" היא היא ההסבר להוספת היום: משה הוסיף יום, כי עדיין היה צריך להתכונן לשבת. כי הוא ידע שיום שישי אינו שלם, ודרושה עוד עבודה כדי להיכנס אל ההתגלות האלוקית.
(ייתכן גם שכאן מתגלה היבט שונה של יום שישי – זהו יום של עבודה לקראת שבת. אי אפשר היה לתת את התורה ביום זה, כי התורה איננה שייכת לרשימת המשימות לקראת שבת; היא איננה הכנה לקראת מדרגה אחרת, כלי עזר להשגת השלמות, אלא היא השלמות בעצמה.)
זמנו של מתן תורה הוא בסוף השבוע. לא באמצע ימי המעשה, לא על חשבון הבריאה. לא ניתנה התורה כדי לקטוע את העשייה של העולם, או להחליף אותו בעשייה אחרת. להפך, רק ביום השישי יכלה התורה להינתן, כדי להופיע על עולם מלא ולהאיר אותו.
וגם אז, התברר שיש צורך ביום אחד נוסף, כדי שהתורה לא רק תופיע בתוך העולם השלם – אלא גם תאיר אותו מאורה שמעבר לעולם, תכוון אותו אל עולם שכולו שבת.
