ההבדל הקטן בין אדם מסכן לאדם גדול
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
שבת פח ע"ב
בגמרא שנינו: "תנו רבנן: עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגברתו". כך גם פוסק הרמב"ם, המובא ב"הלכה ברורה", שמידתם של תלמידי חכמים היא: "כללו של דבר: יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים, מן הנעלבים ולא מן העולבים". לכאורה אפשר לחשוב שיש כאן שבח לאנשים מסכנים שפלים ובזויים, אך מבאר מרן הרב קוק זצ"ל (עין איה אות פג), על פי מה שכתבו בעלי המוסר הראשונים (חובות הלבבות, רבנו יונה, המספיק לעובדי ה' ועוד) שאין זה כך. מי שכלל אינו מרגיש בבזיונו בגלל מורך נפשו ושפלותו הרי הוא סתם מסכן ואין בזה שבח.
האדם הגדול הוא זה שמרגיש ויודע בדיוק מה אנשים אחרים עושים לו, וביכולתו להשיב להם כגמולם, אלא שמתוך גדלות נפשו וענוותנותו הוא מוחל וסולח.
לכן דקדקו חז"ל כאן בלשונם ואמרו: "הנעלבים ואינם עולבים", כלומר: אלו שמרגישים ומבינים את עלבונם ועם כל זה אינם רוצים להזיק ולהכאיב לאחרים, אפילו לא לאלו שהצרו להם, וכן "השומעים חרפתם ואינם משיבים", כלומר אותם אנשים שמבינים בדיוק את עומק החירופים שאחרים מחרפים אותם ועם זאת אינם משיבים מתוך גדלות רוחם וקדושת דעותיהם – אלו הם אנשי הרוח הגדולים. אותם אנשים ש"עושים מאהבה", שמרגישים את כל רגשות החיים לכל רוחבם ועומקם, ולא נעלמת מהם שום דקירה מדקירותיהם, ובכל זאת הם "שמחים ביסורים", ביודעם שהיסורים הם שלוחי הקב"ה החונן ומרחם, הטוב ומטיב – הם אוהבי ה' האמיתיים, לא מדובר כאן על אנשים מסכנים ושפלים.
