נחישות ותעוזה / רפי זברגר

שבת פו ע''ב - פז ע''א

הקדמה

כיוון שעסקנו בדף פ''ו בנושא מצוות פרישה מנשותיהם לפני מעמד הר סיני, מרחיבה הגמרא לדון בכל המאורעות שקרו בין ביאתם למדבר סיני, ועד לקבלת התורה. 
 

הנושא

תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו.
מחלוקת תנאים מתי קבלו את התורה (ביום זה אנו חוגגים את חג שבועות). תנא קמא סובר כי ניתן ב-ו' בסיוון, ורבי יוסי סובר כי ניתן ב-ז' בסיוון. 
לפני שהגמרא מסבירה את המחלוקת ושורשה, מציינת הגמרא את נקודות ההסכמה בין התנאים:
אמר רבא: דכולי עלמא בראש חודש אתו למדבר סיני. כתיב הכא (שמות י''ט, א'): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וכתיב התם (שמות י''ב, ב'): הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. מה להלן ראש חודש, אף כאן ראש חודש. 
גזירה שווה לאור המילה המשותפת (הַזֶּה ) מלמדת אותנו כי כמו שהפסוק בפרשת בא עוסק בראש חודש (ניסן) שהקדוש ברוך הוא הראה למשה את הלבנה, ואמר לו כזה ראה וקדש, כך גם הפסוק אצלנו בפרשת יתרו, עוסק בראש חודש (סיוון) בו בני ישראל הגיעו למדבר סיני. זו הסכמה הראשונה של התנאים. 
ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל. כתיב הכא (שמות כ', ז'): זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. וכתיב התם (שמות י''ג, ג'): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ, מה להלן בעיצומו של יום - אף כאן בעיצומו של יום.
גזירה שווה נוספת לאור מילה משותפת נוספת (זָכוֹר) מלמדת אותנו כי מעמד הר סיני בו ניתן ציווי על זכירת יום השבת, נתנה בשבת קודש, כפי שנצטווינו לזכור את יום השבת בפרשת בא. זו ההסכמה השנייה של התנאים. 
כי פליגי בקביעא דירחא, רבי יוסי סבר: בחד בשבא איקבע ירחא, ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא. בתרי בשבא אמר להו (שמות, י''ט, ו'): וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בתלתא - אמר להו מצות הגבלה, בארבעה - עבוד פרישה.
מחלוקתם של התנאים מתי חל ראש חודש סיוון. לפי רבי יוסי חל ביום ראשון בשבוע, ולפי זה, סדר השבוע היה כך: ביום ראשון לא נאמר כלום משום עמל וטורח הדרך. ביום שני משה עלה להר סיני וירד ואמר לבני ישראל כי הם ממלכת כוהנים וגוי קדוש. בשלישי עלה וירד וציווה עליהם מצוות הגבלה, שלא לנגוע בהר סיני (למרות שנכתב בתורה לאחר מכן, חז''ל מקדימים זאת, יוסבר בהמשך). ביום רביעי עלה משה וירד וציווה על פרישה מנשותיהם. ופרישתם החלה ביום רביעי, עד יום שישי (שלשה ימים – יוסבר בהמשך הגמרא). 
ורבנן סברי: בתרי בשבא איקבע ירחא, בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא. בתלתא אמר להו: "ואתם תהיו לי", בארבעה אמר להו מצות הגבלה, בחמישה - עבוד פרישה.
חכמים חולקים על רבי יוסי בנקודה זו, וסוברים כי ראש חודש באותה שנה חל ביום שני, ולפי זה סדר השבוע היה כמו רבי יוסי רק בהיסט של יום אחד. יוצא לפי חכמים שמצוות פרישה נאמרה לבני ישראל רק ביום חמישי והם פרשו רק יומיים (חמישי ושישי).
מיתיבי (שמות י''ט, י'): וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם, קשיא לר' יוסי!
מקשה הגמרא על רבי יוסי, כיצד ייתכן כי פרשו בני ישראל מנשותיהם שלושה ימים, והרי ה' ציווה את משה לומר לבני ישראל לפרוש רק יומיים ( הַיּוֹם וּמָחָר). 
אמר לך רבי יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו.
עונה רבי יוסי תשובה מדהימה: למרות ציווי הקדוש ברוך לפרוש יומיים, משה החליט להוסיף עוד יום נוסף וציווה לפרוש שלושה ימים.
דתניא: שלושה דברים עשה משה מדעתו, והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות.
הגמרא מוכיחה זאת מברייתא. שם נאמר כי בשלושה מצבים משה החליט לעשות משהו מדעתו, למרות שלא נצטווה על כך (או אפילו נצטווה באופן שונה), ובסופו של דבר הקדוש ברוך הוא הסכים לדעתו של משה:
1. מצוות פרישה כפי שראינו בדעת רבי יוסי. משה נצטווה על יומיים, והוא הוסיף וציווה לפרוש שלשה ימים.
2. משה המשיך להיות פרוש מאשתו גם לאחר מתן תורה, למרות שלא נצטווה על כך (יוסבר בהמשך הגמרא).
3. בירידת משה מהר סיני לאחר ששמע על חטא העגל, שבר את הלוחות, למרות שה' לא ציווהו על כך (כנ''ל).
הוסיף יום אחד מדעתו, מאי דריש? הַיּוֹם וּמָחָר - היום כמחר. מה למחר - לילו עמו, אף היום - לילו עמו. ולילה דהאידנא נפקא ליה – שמע מינה: תרי יומי לבר מהאידנא.
הגמרא מסבירה את המקור של משה (לדעת רבי יוסי) להוסיף יום פרישה על מה שציווהו ה'. מן המילים אשר נאמרו במצוות פרישה הַיּוֹם וּמָחָר הסיק כי הַיּוֹם צריך להיות כמו מָחָר. כמו שמָחָר כולל את הלילה, כך גם הַיּוֹם צריך לכלול את הלילה. ומכיוון שהיום (יום רביעי) הלילה כבר עבר (מדבר אליהם בבקר) הסיק משה כי יש להוסיף עוד יממה שלימה. 
ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? 
לאחר שהבנו את מקורו של משה, מחפשת הגמרא מקור שהקדוש ברוך הוא אמנם הסכים לתוספת זו.
דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא.
תשובה מדהימה של הגמרא: לשיטת רבי יוסי, הפרישה הייתה אמורה להסתיים ביום חמישי, וקבלת התורה הייתה אמורה להיות ביום שישי. ומן העובדה שקבלת התורה אירעה בסופו של דבר בשבת – הוכחה ניצחת להסכמת הבורא.
 

מהו המסר

• כפי שראינו לעיל, רצוי מאוד לציין בכל דיון/מחלוקת את נקודות ההסכמה בין הצדדים. להבין מהם גבולות הגזרה של הדיון. להפנים כי בנקודות מסוימות יש הסכמה, ורק בנקודה מסוימת ומוגדרת ישנה מחלוקת.
הנהגה כזאת, תצמצם עד למאוד, את הדיונים והמחלוקות הארוכות בין אנשים. כאשר מפנימים ואף מכריזים על מה לא מתווכחים, על מה אין לדון ולדסקס, הרי שניהול הדיון מתנקז ומצטמצם אך ורק לנקודות המחלוקת.
• נלמד ממשה רבינו, כיצד להיות נחושים ובעלי תעוזה כאשר אנו סמוכים ובטוחים בדעתנו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]