תירוץ לקושיית הגרי"ש אלישיב זצ"ל
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
שבת פב ע"א
חז"ל גזרו גזירה שעבודה זרה מטמאה כמו נדה, כפי שמובא במשנה, על פי הפסוק שמתייחס לעבודה זרה (ישעיהו ל,כב): "תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ", ועל פי זה אמרו: "מה נדה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא". על פי זה כתבו השל"ה והגר"א (על התורה) שניתן לומר שכאשר רחל אמרה לאביה: "לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי", היא לא שיקרה, משום שהתרפים, שהיו עבודה זרה, היו בכר הגמל מתחתיה, ומכיוון שטומאת עבודה זרה היא כטומאת נדה נמצא שכשאמרה "דרך נשים לי" אכן הייתה מתחתיה טומאה כזו.
הקשה על כך הגרי"ש אלישיב זצ"ל: הרי טומאת עבודה זרה היא גזירה שנגזרה בדורות הרבה יותר מאוחרים, אם כן בתקופת האבות כאשר עדיין לא ניתנה התורה ובוודאי שלא נגזרה הגזרה דרבנן – לא הייתה כל טומאה בעבודה זרה, ואיך ייתכן שכוונת רחל הייתה לדבר שעדיין לא בא לעולם?
בקושייתו הניח הגרי"ש אלישיב זצ"ל שגזרת חכמים הייתה הסיבה לטומאת עבודה זרה, וכי לפני גזרה זו לא הייתה קיימת טומאה כלל בעבודה זרה. אולם ייתכן שגזרת חכמים היא רק סימן לטומאה שקיימת בעבודה זרה מאז ומעולם. בכל עבודה זרה קיים צד של טומאה קלושה, שאמנם מדאורייתא אינו מטמא, אך זוהי טומאה מובנית בכל עבודה זרה. כאשר באו חכמים וגזרו את גזרתם הם לא המציאו דבר חדש, אלא רק קבעו שהטומאה הקלה הזו מטמאה גם דברים אחרים למרות שאין זה דין דאורייתא. על פי זה רחל לא שיקרה בדבריה, כי כוונתה הייתה לטומאה שהיא הבינה בחוכמתה שקיימת באותם תרפים.
