כבוד הבריות / רפי זברגר

שבת פא ע''א-ע''ב

הקדמה

המשנה בעמוד א' ממשיכה לדון בשיעורי הוצאה מרשות לרשות בשבת:
צרור או אבן - כדי לזרוק בעוף. רבי אלעזר בר יעקב: אומר כדי לזרוק בבהמה.
יש מחלוקת מהו שיעור הוצאה של אבן או צרור (חלק של אבן) המחייב בשבת. תנא קמא סובר כי השיעור הוא גודל של אבן קטנה אשר זורקים כדי להבריח עוף. ורבי אלעזר בן יעקב מקל וסובר כי רק אבן בגודל המבריח בהמה מחייב בהוצאה מרשות לרשות (וכן בהליכה של ארבע אמות ברשות הרבים). 
אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: והוא שמרגשת בה. וכמה שיעורו? תניא רבי אלעזר בן יעקב אומר: משקל עשרה זוז:
רבי יעקב בשם רבי יוחנן מסייג את פסקו של רבי אלעזר במשנה, וקובע כי מתחייבים רק על אבן בגודל כזה שאם נזרוק על הבהמה היא תרגיש אותה (ולא אבן יותר קטנה שעשויה להבריח את הבהמה רק מכוח הזריקה לידה). וקובעת הגמרא כי משקלה הוא עשרה זוז. 
זונין על לבי מדרשא, אמר להו: רבותי, אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה? אמרו לו: כזית, כאגוז, וכביצה. 
חכם בשם זונין הגיע לבית המדרש, ושאל: מהו שיעור הוצאה של אבנים המשתמשים בהם לקנח בבית הכיסא. (בזמנם לא היה ניר טואלט וקינחו באבנים!). ענו לו כי משתמשים בשלש אבנים, כל אחת בגודל אחר. הגדלים הם: כזית ל"קינוח ראשוני", השניה כאגוז לקינוח שני, והשלישית בגודל ביצה ל"קינוח סופי". מתחילים באבן הקטנה, כדי שלא תימרח הצואה. 
אמר להו: וכי טורטני יכניס? נמנו וגמרו: מלא היד.
שאל זונין את החכמים, האם כל אחד הנפנה לבית הכסא צריך להצטייד במאזנים כדי לשקול את אבניו? ובעקבות שאלה זו, הגיעו למסקנה כי ניתן לקחת אבנים ''כמלא יד'', אפילו יותר משלש אבנים, ואין צורך לשקול אותם.  
 

הנושא

מכיוון שעסקנו באבנים המנקות בבית הכסא ממשיכים בנושא זה: 
מדוכה קטנה של בשמים - אמר רב ששת: אם יש עליה עד מותר.
כלי המשמש לטחינה של בשמים (מדוכה) אשר השתמשו בה לקינוח בבית הכסא, פוסק רב ששת, כי אם שאריות הצואה עדיין נראים עליה, אין בעיה לטלטלה בשבת, לצורך קינוח נוסף. כיוון שאינה מיועדת לטחינה ואינה מהווה מוקצה עקב כך. 
מיתיבי, עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות, ואלו הן: האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, ולולבי גפנים, ומוריגי בהמה בלא מלח, ושדרו של דג, ודג מליח שלא בישל כל צורכו, והשותה שמרי יין, והמקנח בסיד, ובחרסית, בצרור שקינח בו חברו, ויש אומרים: אף התולה עצמו בבית הכסא.
הגמרא מקשה מתוך ברייתא בה לומדים בין היתר כי אין לקנח ב''צרור'' שכבר קינחו בו, שזהו אחד מעשרה דברים הגורמים לאדם לחלות במחלת ''טחורים'' (תחתוניות). דין זה קשה על דברי רב ששת, שמתוך דבריו למדנו כי ניתן לקנח במדוכה שכבר קינחו בה קודם לכן. עונה הגמרא שלושה תירוצים:
לא קשיא: הא בלח, הא ביבש.
תירוץ ראשון: הברייתא עוסקת במצב שנשארו שאריות לחות של צואה, ולכן אין ראוי להשתמש בכך, ועלול להביא למחלת טחורים, אך רב ששת מדבר בשאריות יבשות של צואה, ובמצב כזה מותר להשתמש שימוש נוסף באותו כלי. 
ואיבעית אימא: כאן מצד אחד, וכאן משני צדדין,
תירוץ שני: רב ששת עסק במקרה שקינחו בצד אחד של הצרור, ולכן מותר להשתמש בשנית, ואילו הברייתא עוסקת בשימוש דו צדדי, האוסר שימוש נוסף באותו צרור. 
ואיבעית אימא: הא דידיה, הא דחבריה.
תירוץ אחרון: רב ששת מדבר בשימוש כלים שהאדם עצמו השתמש בהם, ולכן "אינו נדחה" משימוש נוסף. לעומת הברייתא העוסקת בכלי של אדם אחד, אשר דוחה שימוש של אדם אחר. (וכך לשון הברייתא: צרור שקינח בו חברו).
אמר ליה אביי לרב יוסף: ירדו עליה גשמים ונשטשטשו מהו?
אביי שואל את רב יוסף לגבי דין המדוכה אשר קינחו בה: אם ירדו על מדוכה זו גשמים, וטשטשו את שאריות הצואה מעל הכלי, האם דין הכלי חוזר להיות מוקצה לאיסור (בגלל שהוא משמש לטחינה בשבת)?
אמר ליה: אם היה רישומן ניכר – מותר.
ענה לו רב יוסף: אם לאחר ירידת הגשמים, עדיין נשארו סימנים של צואה, אין הכלי חוזר לשימושו המקורי (טחינה) ולכן אינו מוקצה בשבת. 
בעא מיניה רבה בר רב שילא מרב חסדא: מהו להעלותם אחריו לגג?
נסיים בשאלת רבה בן רב שילא את רב חסדא: האם מותר לטרוח ולקחת אבנים לקינוח בבית הכסא הנמצא בגג הבית. (שהרי אסרו חכמים טרחה גדולה בשבת). 
אמר ליה: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. 
מצטט רב חסדא בתשובתו, את הכלל הידוע: כבוד הבריות דוחה גם איסורי לאו מהתורה. ומכיוון שכל איסור שאסרו חכמים יש לו ''עוגן מן התורה'' (דברים י''ז, י''א): עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. ומכאן נלמד כי כל העובר על דברי חכמים בעצם עובר על איסורי תורה, אך אם יש עיקרון של ''כבוד הבריות'' (קינוח בבית הכסא), הוא דוחה גם איסור מן התורה, ולכן מותר להעלות אבנים לגג בנין לשם קינוח בבית הכסא. 
 

מהו המסר

עיקרון של ''כבוד הבריות דוחה את לא תעשה שבתורה'' מלמד אותנו עד כמה חשוב לדאוג לכבודם של אנשים. לא לזלזל באנשים, כמובן לא להעליב, לא להתנשא מעל אחרים, ובאופן כללי ולא לתת להם תחושות לא נעימות.
אם התורה אינה חסה על כבודה, ו''מוכנה'' שאנשים לא יקיימו את מצוות לא תעשה הכתובות בה, רק משום כבוד ההבריות, אנו, על אחת וכמה נשמור מכל משמר על כבודם של הבריות.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]