סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

דיוק וחידוש ברש"י

בבא קמא נד

 

עמוד ב

רש״י ד״ה פפונאי. בני פפונאי שם מקום: רב אחא בר יעקב. מפפונאי היה דאמרינן בהשותפין (ב''ב דף טז.) דריש רב אחא בר יעקב מפפונאי דשטן ופנינה לשם שמים נתכוונו:
בגמרא נאמר אמר רב פפא פפונאי ידעי טעמא דהא מילתא ומנו רב אחא בר יעקב אמר קרא {דברים ה-יד} למען ינוח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר, בספר תולדות תנאים ואמוראים (הימן) כתב להגיה כאן רבא במקום רב פפא כמו גמרא דומה שתובא להלן במסכת קידושין, ועוד רוצה להוכיח ממסכת חולין דף לג ע"א ששם אומר רב פפא שהוא ישב לפני רב אחא בר יעקב ולפיכך מאחר שרב פפא תלמידו של רב אחא בר יעקב קשה לומר שמתבטא עליו בדרך זו פפונאי ידעי טעמא, אלא שעיון מדוקדק בדברי רש"י יגלה לנו שהנכון הוא כמו שכתוב כאן ואין צורך להגיה כלום,
ותחילה נביא את המקום הנוסף שנאמר ביטוי זה בגמרא במסכת קידושין דף לה ע"א אמר רבא פפונאי ידעי לה לטעמא דהא מילתא ומנו רב אחא בר יעקב אמר קרא {שמות יג-ט} והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך הוקשה כל התורה כולה לתפילין מה תפילין מ''ע שהזמן גרמא ונשים פטורות אף כל מ''ע שהזמן גרמא נשים פטורות.
וברש"י פפונאי ידעי כו'. תלמידים שבפפונא ומנו רב אחא בר יעקב שהיה דר בפפונא כדאמר בהשותפין (ב''ב דף טז.) גבי שטן ופנינה לש''ש נתכוונו דרשה רב אחא בר יעקב בפפונא אתא שטן ונשקיה אכרעיה:
נשים לב לכמה הבדלים בדברי רש"י בביאורו בשני המקומות בבבא קמא רש"י כותב שפופנאי זה שם מקום ומדובר על בני פפונאי ולא כתב תלמידים, ובקידושין לא מדגיש שזה "שם מקום",
עוד בקידושין כתב שהיה "דר" בפפונא וכן שדרש בפפונא את אותה דרשה וכן רש"י ממשיך שבעקבות דרשה זו נשק השטן את רבי אחא על רגלו, ובבא קמא קיצר ורק כתב שהיה מפפונא.
ואי אפשר לומר שאחר שהאריך בקידושין שהיא לפני מסכת בבא קמא ועל כן קיצר, אם כן מדוע האריך בפרט אחר לומר פפונאי בני פפונאי שם מקום,
בשני המקומות רש"י מציין מראה מקום מדויק לפרק השותפין, וכשנעיין שם נראה שהדרשה היא של רב לוי -א''ר לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו שטן כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב אמר חס ושלום מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם פנינה דכתיב {שמואל א א-ו} וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא אתא שטן נשקיה לכרעיה, וצריך להבין מדוע השטן יצא מגדרו לנשק את רגליו של רב אחא לאחר שדרש בפופניה ולא נישק את רב לוי שאמר זאת לראשונה.
ועל פי זה עוד יותר צריך לדקדק שבבא קמא מדברי רש"י נראה שרבי אחא דרשה בעצמו "דריש רב אחא בר יעקב מפפונאי דשטן ופנינה לשם שמים נתכוונו" ואילו בקידושין רש"י רמז לכך דאין זה דרשה שלו שכותב "גבי שטן ופנינה לש"ש נתכוונו" – דרשה רב אחא בר יעקב בפפונא,
ומתוך שאנו מבינים שהגמרא מציינת שדרשתו הייתה בפפוניא יש בזה חשיבות למעשה הזה, ומכאן עלינו להתחקות אחרי בני פפוניא המוזכרים כמה פעמים בש"ס כחכמים ומתחכמים, בפסחים מב ע"א אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו דרשה רב מתנה בפפוניא למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו ואתו לגביה ואמרו ליה הב לן מיא אמר להו אנא במיא דביתו אמרי רש"י דרשה רב מתנה. ובלשון הקודש היו דורשין וכסבורין השומעין שמים שלו הוא אומר: דביתו. תרגום של לנו (דביתו):
והדברים ברורים שבני פפוניא ידעו וזכרו מששנה הקודמת מה הם מים שלנו אלא שהם התכוונו לבקר את רב מתנה שהיה דורש את אותיות התורה בפרד"ס וע"כ הם רמזו לו שבדרשה אפשר לדרוש גם בדרך זו,
ומסופר עליהם בחולין קלט: ששאלו את רב מתנה שאילה משונה העושה קן בראשו של אדם והוא עונה להם (יעויין במאמר על רב מתנה ודרשות בפרד"ס)
השימוש בביטוי מיוחד חוזר על עצמו בלשון דומה של רב ותלמיד, ובאותו בית מדרש, כגון אמר רב המנונא הא מילתא אבלע לי רבי חנינא ותקילא לי ככוליה תלמודאי (במנחות יז) דאמר רב זירא הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא ותקילא לי כי כולי תלמודאי (ברכות כד:), רב פפא תלמידו "של רבא" משתמש בלשון פפונאי ידעי טעמא על רב אחא בר יעקב שלא היה רבו, ומה שנמצא במסכת חולין דף ל"ג ע"א אמר רב פפא הוה יתיבנא קמיה דרב אחא בר יעקב, וזה לשון שרואים הרבה פעמים הוא יתיב קמיה כתלמיד לפני רב, אבל במקום זה בשונה מכל הש"ס ומתייחד בפירושו של רש"י שם וז"ל הוה יתיבנא קמיה דרב אחא. כי אמר להא מילתא: ומכאן שרש"י סייג את הקשר בין רב פפא לרב אחא בר יעקב לפעם זו בלבד, וככל הנראה סמך רש"י על הנאמר כאן שרב פפא משתמש בלשון פפונאי ידעי טעמי שאינו לכאורה לשון כבוד.
הסיבה שלשון זה איננה כבוד כי בני פפוניא לא היו אנשים רגילים אלא חכמים להרע – מתחכמים, וכן מצינו שהיו גם גנבים, כנאמר במסכת נידה סז ע"ב רב אחא בר יעקב התיר לנשים בפפוניא לטבול ביום משום גנבי, וכן נאמר בסוף מסכת בבא קמא דף קטו ע"א נרשאה גנב ספרא זבניה לפפונאה בתמנן זוזי אזל פפונאה זבניה לבר מחוזאה במאה ועשרין זוזי לסוף הוכר הגנב וברש"י נרשאה ופפונאה ובני מחוזאה. על שם מקומן נקראו:(רש"י כגמרא שיש חילוק נרשאה פפונאה בר מחוזאה, בני מחוזאה, ולא אמרו מחוזאה להבדיל בן מחוזא שאין שם העיר מורה על המהות משא"כ נרשאה ופפונאה שכולם היו גנבים כפי שיובא בהמשך)
ואיתא בחולין דף קכז ע"א, אמר רב הונא בריה דרב יהושע ביברי דנרש אינן מן הישוב אמר רב פפא בשמתא נרש תרביה משכיה ואליתיה {ירמיה כב-כט} ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה' אמר רב פפא לא אבה נרש שמוע דבר ה' אמר רב גידל אמר רב נרשאה נשקיך מני ככיך, וברש"י בשמתא נרש. כלומר כל יושביה רשעים כולם יהיו בשמתא: תרביה משכיה ואליתיה. החלב והעור עם הבשר והאליה כלומר כולן כקטן כגדול: לא אבה נרש כו'. לפי שכולן היו רשעים: נרשאה נשקיך מני ככיך. אם נשקך אחד מיושבי נרש מנה שניך אם תמצאם כולם כי מוחזק גנב הוא:
למרות המשמעות הלא טובה המתקבלת כשנקרא לאדם פפונאה בכל זאת רבא רבו של רב פפא משתמש בכינוי זה לכנות את רב אחא בר יעקב, אלא שבזאת ממש שקראוהו פפונאה שיבח את גדולתו של רב אחא בר יעקב שהיה ככל הנראה מרא דאתרא של פפוניא ומפני הקושי להתהלך מול בני המקום וכפי שהיה לרב מתנה שהיה דור או שתיים לפניו הרב זה היה גדלותו, והיא נראית דווקא בעוצמה וכח התורה שהיה לו שבכזה מקום מפוקפק שלא מקבלים הסברים של דרש בתורה והכל הולכים כפשט, שם הוא אומר שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, שזה לא הפשט הפשוט, ולכן הגמרא מספרת שהשטן בא לנשק אותו על רגליו דווקא בפופניה ולא מסופר שאת בעל במימרא רבי לוי השטן נישק,
נחזור לרש"י בקידושין ששם רש"י ציין הלשון תלמידים על רב אחא בר יעקב וכן רש"י כותב שם את ההמשך שהשטן נשקו על רגליו, כל זה מכוון לנאמר באותה מסכתא כמה דפים קודם בדף כ"ט ע"א ת''ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי כי אתא חזייה דלא הוה מיחדדין שמעתיה א''ל אנא עדיפא מינך תוב את דאיזיל אנא שמע אביי דקא הוה אתי הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי דכי הוו עיילי בתרין אפי' ביממא הוו מיתזקי אמר להו לא ליתיב ליה אינש אושפיזא אפשר דמתרחיש ניסא על בת בההוא בי רבנן אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה כל כריעה דכרע נתר חד רישיה אמר להו למחר אי לא איתרחיש ניסא סכינתין וברש"י לא ליתיב ליה אינש אושפיזא. לרב אחא ועל כרחו ילין בבית המדרש ומתוך חסידותו יעשה לו נס ויהרוג את המזיק: בת. לן: אידמי ליה. מזיק: כתנינא דשבע רישיה. שהיו לו שבע גולגולות: כל כריעה דכרע. רב אחא מתפלל על אותו מזיק נתר חד רישא:
על פי סיפור זה רב אחא בר יעקב חוזר להיות תלמיד אצל אביי חבירו של רבא, ובמהלך בואו ללמוד בשעת תפילתו כל כריעה שכורע ברגליו מרוצץ את ראש אחד של המזיק הוא המזיק הוא השטן הוא מלאך המות שמנשקו על רגליו מפני גדולתו שגילה את הבחינה של הטובה שבתפקידו.
במסכת בבא קמא רש"י מקצר את הדברים כי כאן אומר את זה רב פפא שהוא תלמידו של רבא ומשתמש כרבו בלשון המשובח פפונא כי גם רב פפא עצמו נקרא פפונאי על ידי רבו רבא במסכת בבא מציעא דף ס"ח ע"א אמר רבא לית הלכתא לא כטרשי פפונאי ולא כשטרי מחוזנאי ולא כחכירי נרשאי כטרשי פפונאי - כטרשי דרב פפא, ועל כן לא מאריך רש"י בשבחו של רב אחא בר יעקב כי רב פפא בוודאי לא היה מתכוון להגדיל ולהעצים את הלשון פפונאי שהוא רומז בעקיפין ללשון חשיבות, ובכך לשבח את עצמו, ולכן רש"י מפרט בני פפונא – שם מקום, ובמסכת זו מספיק לרש"י לקצר במעשה שנשקו השטן, וכתב בלשון המשתמע שרב אחא בר יעקב דרש בעצמו, כי גדלותו של רב אחא בר יעקב מוזכרת כבר כמה דפים קודם לכך ועל ידי רבא בדף מ ע"א משבח ליה רבא לר''נ בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא א''ל לכשיבא לידך הביאהו לידי,
ובכל אופן רש"י בשני המקומות הן בקידושין במקום שהביא את כל הסיפור ומיותר לכאורה לציין מראה מקום מדוייק בהשותפין והן כאן שקיצר ולכאורה סמך על מה שכתב כבר בקידושין ובכל זאת מפנה להשותפין, והנראה שרצה בכך לרמוז לנקודה נוספת בגדלותו של רב אחא בר יעקב המופיעה דווקא בפרק זה המפרט את דיני כתיבת ספר תורה המשתלשל מהספר הראשון שכתבו משה רבינו ע"ה המונח בארון הברית ודרך העברת התורה ומי כתב כל ספר וספר בתנ"ך, ובמהלך הדברים מביאה הגמרא בדף יד ע"א רב אחא בר יעקב כתב חד אמשכיה דעיגלי ואיתרמי ליה יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה, ולא בכדי רב אחא בר יעקב הצליח להגיע לשלימות בכתיבת ספר תורה שארכו כהיקפו כך הוא היה שלימות וכשהגיע למעשה לקיים את המצוה האחרונה מצות כתיבת ספר תורה והשלימה נח נפשיה.
 

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר