הנחתה מנומקת / רפי זברגר

שבת עה ע''א

הקדמה

היום נעסוק במשנה הראשונה מתוך שלש משניות בדף שלנו (המשנה השלישית פותחת את הפרק השמיני – המוציא). למדנו את שלושים ותשעה אבות מלאכה במשנה בדף ע''ג, ואב מלאכה האחרון הוא ''הוצאה מרשות לרשות''. משנתנו עוסקת ב''שיעורי הוצאה'', כפרומו לפרק הבא. השיעור נקבע בהתאם לשימוש של הדבר אשר מוציאים מרשות אחת לרשות אחרת.
המוציא תבן - כמלא פי פרה,
תבן הוא ''מאכל פרה'' לכן שיעור חשוב לחייב על הוצאתו הוא כמות שהפרה אוכלת בפעם אחת (מלא פי פרה).
עצה - כמלא פי גמל,
עצה הוא תבן של קטניות, ומהווה מאכל לגמל, לכן שיעורו גדול יותר מזה של התבן – כמות אכילת גמל בפעם אחת (מלא פי גמל).
עמיר - כמלא פי טלה,
כדי להבין משמעות של עמיר נקדים מספר הקדמות:
• פעולת דישת התבואה מפרידה בין הגרעינים (בר) לקליפה שלהם (מוץ) ולשיבולים (תבן).
• פעולת הזרייה ברוח, מפרידה בין הגרעינים למוץ (עף ברוח) וגם לחלק מן התבן (כנ''ל).
• לאחר מכן בוררים בכברה (מסננת) את הגרעינים מן התבן והלכלוכים השונים, כך שנשארים רק גרעינים מצד אחד, ותבן מצד שני.
העמיר במשנתנו הוא התבן המסונן, המהווה אוכל גם לטלה, שהוא הגור של הכבש, ה"דורש אוכל יותר עדין'' ביחס למאכלם של הפרה והגמל.
עשבים - כמלא פי גדי,
עשבים הם יותר רכים מן העמיר, ולכן מתאימים אף לגדי שהוא הגור של העז (או התיש) שהם קטנים מכבש. לכן, שיעור חיוב הוצאת עשבים הוא כמות אכילת של הגדי (מלא פי הגדי), כמות קטנה ממלא פי טלה.
עלי שום ועלי בצלים לחים - כגרוגרת, יבשים - כמלא פי גדי
דין עלים שבהם מחזיקים את הבצל והשום תלוי במצבם. אם הם לחים ונאכלים לבני אדם, הרי ששיעור הוצאתם כשיעור הוצאה של אכילת בני אדם – גרוגרת, ואם הם התייבשו, הרי שאינם עומדים לאכילת בני אדם, אלא לאכילת גדי, ולכן שיעורם כמו עשבים – מלא פי הגדי.
ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן:
חצי שיעור מסוג אחד אינו מצטרף ואינו משלים חצי שיעור מסוג אחר. הגמרא מסייגת כלל זה וקובעת כי אין צירוף רק מן הקל לחמור, אבל מן החמור לקל – יש צירוף. דוגמא: חצי שיעור של תבן , מצטרף לחצי שיעור של עצה שהרי שיעורו של התבן קטן יותר, ולכן הוא חמור יותר (מספיק כמות קטנה יותר לעבור על איסור הוצאה), לעומת שיעור של עצה הגדול יותר ולכן הוא יותר ''קל'' (צריך כמות יותר גדולה כדי לעבור על איסור הוצאה בשבת).
 

הנושא

נלמד קטע קצר מן הגמרא המתייחסת לשיעורו של עמיר שהוא כמלא פי טלה.
והתניא כגרוגרת?
מקשה הגמרא מברייתא, שם נכתב כי שיעור של עמיר הוא לא ''מלא פי טלה'' אלא כגרוגרת.
אידי ואידי חד שיעורא הוא:
עונה הגמרא ''תשובה פשוטה'' – שני השיעורים הללו שווים בגודלם. מלא פי טלה הוא בדיוק כמו גרוגרת. 
אם כך נשאלת השאלה, מדוע משנתנו לא נקטה שיעור גרוגרת שהיא "לשון יותר מוכרת" בשיעורי הוצאה בשבת?
עונה על כך התוספות תשובה מעניינת:
והא דנקט במתניתין "כמלא פי טלה" ולא נקט "כגרוגרת", לאשמועינן דמשום אכילת טלה נתנו בו חכמים שיעור זה, דאי נקט כגרוגרת - לא הוה ידעינן למה נתנו בו חכמים שיעור זה: 
מטרת נקיטת משנתנו בשיעור הוצאה של עמיר ''מלא פי טלה'', להשמיע לנו את הטעם של דין זה. אם המשנה הייתה נוקטת שיעור גרוגרת לא היינו יודעים כי עמיר הוא מאכל טלה, וזו סיבת השיעור. אמנם המידה היא גרוגרת בדיוק, אם אנו מבקשים לדעת גם את הסיבה והטעם של דין זה. 
 

מהו המסר

תשובת התוספות מלמדת אותנו עיקרון חשוב ב''העברת מידע''. לא מספיק לומר את השורה התחתונה. יותר ''נוח'' לאדם לעשות או להפנים נושא מסוים, אם הוא מבין גם את הטעם והמקור של אותו נושא.
הדבר נכון שבעתיים ביחסים של עובד מעביד, הורה לילדיו וכדו'. אמנם המעביד יכול ''להנחית'' הנחיות לעובדיו, והם אמורים לעשות זאת מכוח היותם שכיריו, אך המוטיבציה לעשייה תהיה גדולה לעין שיעור, אם בנוסף ל''הנחתה'', יבוא גם הסבר של משמעות העניין, סיבת העשייה ומקורה. גם כאשר הורה מבקש מילד שלו לבצע משהו, כדאי ורצוי להסביר מדוע. מה המניעים של הצורך באותה עשייה. כך הוא יהיה ''מחובר'' יותר, יבצע בייתר חשק, וגם התוצאות תהינה בדרך כלל טובות יותר.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]