הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
הגדרת מלאכת טוחן
שבת עד ע"ב
לפני כשבועיים (אייר תש"פ) הלך לעולמו מורי ורבי, הרב נחום אליעזר רבינוביץ. גולת הכותרת של כתיבתו היתה, ללא ספק, פירוש 'יד פשוטה' לרמב"ם. החידוש שבספר זה, בשונה מעשרות הספרים האחרים שנכתבו על פירושו של הרמב"ם, הוא שהרב רבינוביץ קבע כשיטה לפרש את הרמב"ם רק מתוך המקורות שהיו לפני הרמב"ם עצמו: ראשית, הוא נעזר בכתבי יד מדויקים של הרמב"ם, ולצורך כך הוא חיפש בספריות ובכתבי היד את הנוסחאות המדויקות ביותר. שנית, הוא למד באופן יסודי את כל כתבי הרמב"ם: פירושו למשנה, איגרותיו, תשובותיו, מורה נבוכים וכו'. אח"כ הוא בחן האם יש התייחסויות להלכות בידי תלמידיו הישירים, ובראשם ר' אברהם בנו. אח"כ הוא בדק את כל המקורות שעמדו בפני הרמב"ם: הש"ס הבבלי והירושלמי, התוספתא, ספרות הגאונים והראשונים שהרמב"ם הכיר. בעזרת כל אלה הסביר הרב רבינוביץ הלכות קשות מאוד, שרבים התקשו מאוד להבין בדברי הרמב"ם. נדגים את הדברים בשיעור הבא, מתוך סוגיה שאותה למדנו השבוע בדף היומי.
הגמרא, בהגדרת מלאכת טוחן, כותבת שישנם שני דברים שהעושה אותם מתחייב משום מלאכת טוחן:
1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף עד עמוד ב
אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא - חייב משום טוחן. אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי - חייב משום טוחן.
רש"י מביא שתי גירסאות לגבי הסלק – האם הוא פורם אותו או פורס אותו, אבל הפירוש הוא אחד: מדובר באדם החותך את הסלק לחתיכות קטנות:
2. רש"י מסכת שבת דף עד עמוד ב
דפרים סילקא - במ"ם גרסינן, ולא בסמ"ך... לחתוך לחתיכות קטנות, מחתכו הדק.
דסלית סילתי - עצים דקים להבעיר אש.
יש כאן חידוש גדול, שמי שחותך סלק לחתיכות קטנות חייב משום טוחן. האם זה אומר שאסור לחתוך סלט בשבת? והאם יש גבול כלשהו להגדיר חתיכות קטנות או גדולות? התוספות מעירים הערה, אבל אינם מסבירים אותה:
3. תוספות מסכת שבת דף עד עמוד ב
האי מאן דפרים סילקא - דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי.
התוספות אומרים שזה דין מיוחד בסלק, ולא בשאר אוכלין. במה שונה הסלק משאר אוכלין? התוספות לא מפרטים. ואולם, רבינו חננאל מפרש שלא כרש"י, והוא מבין שלא מדובר פה בחיתוך בסכין אלא כעין כתישה (וכנראה שהוא גרס 'פרים', ולא 'פריס', כאילו הוא פורם את הסלק:
4. רבינו חננאל (המאה ה-11, תוניס) מסכת שבת דף עד עמוד ב
אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא. פי' כעין כתישה ולא כעין חיתוך, חייב משום טוחן וכן מאן דסלית סילתי פי' עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי כעין נימין וכשמפרק הנימין הללו יוצא ביניהן כמין קמח דק לפיכך חייב משום טוחן
שיטתו של רבינו חננאל היא שכל החיוב מצד טוחן היא כאשר מדובר בריסוק או בכתישה היוצרת פירורים, אבל בחיתוך של סכין אין חיוב של טוחן.
שיטת הרמב"ם בעניין זה היא מקור לדיונים רבים, וכל הראשונים והאחרונים ניסו להבין את שיטתו. כשהרמב"ם עוסק בהגדרת האבות והתולדות הוא מדגים זאת דוקא במלאכת טוחן, וכך הוא כותב:
5. רמב"ם הלכות שבת פרק ז הלכה ה
התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד? המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב, שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן. וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב - הרי זה תולדת טחינה.
הרמב"ם הדגים את תולדת מלאכת הטחינה בחיתוך ירק 'מעט מעט לבשלו'. הביטוי 'מעט מעט' מזכיר את מה שרש"י אמר שהוא חותך את הסלק דק, ובאמת ברור שאם אדם יחתוך סלק לארבעה חלקים אי אפשר להגדיר אותו כטוחן. אבל מהיכן לקח הרמב"ם את המלה 'לבשלו'? ומה אם הוא חותך את הירק שלא על מנת לבשלו? גם לגבי המתכת, הרמב"ם הדגיש "כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב". למה הוא מדגיש את המטרה הזו?
שאלה זו קשה עוד יותר, אם אנחנו לוקחים בחשבון את העובדה שהרמב"ם פסק להלכה כר' יהודה, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, וממילא לכאורה גם אם לא חתכתי את הירק לבשלו, וגם אם לא התכוונתי לקחת מהעפר של המתכת אני אהיה חייב! כך כותב הרמב"ם:
6. רמב"ם הלכות שבת פרק א הלכה ז
כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה, כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר חייב, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואף על פי שאינו צריך לגוף הכבוי
מי שלא מורגל בלשונו של הרמב"ם היה יכול אולי לומר שהרמב"ם סתם הוסיף את המלה 'לבשלו', אבל אין זו דרכו של הרמב"ם להוסיף דברים מיותרים!
השאלה מתחזקת עוד יותר, כשמגיעים לפרק ח, ובו מסביר הרמב"ם את מלאכת טוחן, ושם הוא משמיט את העובדה שצריך לחתוך את הירק על מנת לבשלו:
7. רמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכה טו
הטוחן כגרוגרת חייב. וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב. המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן. וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן, או השף לשון של מתכת חייב משישוף כל שהוא, אבל המחתך עצים אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה.
הרמב"ם מדגיש שמדובר כאן במחתך ירק תלוש, כדי להבהיר שלא מדובר כאן במלאכת קוצר. אבל הוא אינו כותב את התנאי 'לבשלו'. גם לגבי המתכת הוא אינו כותב שהמטרה צריכה להיות על מנת לקחת מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב. והנה, דוקא לגבי המנסר עצים הוא כותב שהמטרה צריכה להיות כדי ליהנות בנסורת שלהם. ושוב, צריך להבין: אם הרמב"ם עקבי, הרי שהיה צריך לכתוב בשלושתם את המטרה, או שבשלושתם לא תהיה כתובה המטרה, שהרי לשיטת הרמב"ם גם מלאכה שאינה צריכה לגופה – הדין הוא שהאדם חייב עליה.
השאלות מתחזקות עוד יותר, כאשר מגיעים לפרק כא, שם שוב כותב הרמב"ם את התנאי שהוא חותך את הירק על מנת לבשלו:
8. רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה יח
המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב, לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן, אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים שאין טחינה בפירות, ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן.
כאן שוב כותב הרמב"ם את התנאי 'כדי לבשלו', אבל הוא מוסיף שמהסיבה הזו גם לא מרסקין שחת וחרובים. עם זאת, אומר הרמב"ם שמותר לחתוך דלועים ובהמה, כי אין טחינה בפירות. זה כמובן תמוה מאוד, שהרי הדלעת איננה פרי אלא ירק, והנבלה איננה פרי בכלל, ודוקא החרובין, שהם פרי, אסור לרסק אותם. ובכלל, מהיכן למד הרמב"ם שאין טחינה בפירות?
לסיכום, שאלנו שבע שאלות:
1. מה המיוחד בסלק שדוקא אותו אסור לחתוך?
2. מדוע הוסיף הרמב"ם שחותך את הסלק על מנת לבשלו?
3. כיצד מסתדר התנאי של 'על מנת לבשלו' עם פסקו של הרמב"ם שמחייב חטאת גם על מלאכה שאינה צריכה לגופה?
4. למה התנאי הזה מופיע בפרק ז ובפרק כא, אבל לא מופיע בפרק ח?
5. מהיכן שאב הרמב"ם את הדין שאין טחינה בפירות?
6. אם אין טחינה בפירות, למה אי אפשר לרסק את החרובים?
7. כיצד הנימוק של 'אין טחינה בפירות' מועיל לגבי נבלה?
חלק מהשאלות הללו נשאלו כבר ע"י הראשונים, והם אכן לא קיבלו את דעתו של הרמב"ם. ה'אור זרוע', למשל, חולק על הרמב"ם ואומר שיש איסור טחינה בפירות:
9. אור זרוע (ר' יצחק בן משה, המאה ה-13, וינה) חלק ב - הלכות שבת סימן ס
והוא הדין דיש טחינה בפירות, כדאמר בירושלמי "השף פלפלין חייב משום טוחן", ופלפלין פירא הוא כההוא דלולב הגזול "דת"ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג. ונימא פלפלין"... הא למדת דיש טחינה בפירות. ואפי' במלח קאמר בירושלמי דיש טחינה. וכן כתב הרא"מ זצ"ל "יזהר אדם שלא יפרר פירות לפירורין דקין". אבל הר"מ מיימון זצ"ל כתב "אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה כו' שאין טחינה בפירות". ואיני יודע להבין מה שאמר. דחדא, שאני הוכחתי דיש טחינה בפירות. ועוד, הלא הוא עצמו כתב דיש טחינה בחרובין וחרובין פירות הם. ועוד, מנ"ל הא? אי משום דתנן "מחתכין את הדלועין לפני הבהמה", דילמא מחתכין אחד לשנים או לשלשה דאין טחינה כי אם דק דק. ותו, מה שכתב שהדלועין פירות הם, הא ליתא דאדרבה דלועין ירקות הם! דתנן "הנודר מן הירק מותר בדלועין ר"ע אוסר"... דהלכה כרבי עקיבא. הלכך הלכה למעשה יש טחינה בפירות.
ובאמת, רוב הפוסקים חלקו על דברי הרמב"ם בזה, וגם השו"ע, כפי שנראה בהמשך, סובר שיש איסור טחינה בפירות. החזון איש אפילו הציע שאולי יש פה טעות סופר בדברי הרמב"ם, וצריך היה להיות כתוב 'אין טחינה בחתיכות:
10. חזון איש (ר' אברהם ישעיהו קרליץ, המאה ה-20, ישראל) הלכות שבת סימן נו
ודברי הר״מ פכ״א הי״ח הניחם המגיד משנה בצ׳׳ע וכן הכסף משנה האריך, אבל לא נתישבו עדיין, ואפשר דתיבת בפירות ט״ס וצ״ל בחתיכות, ומרסקין שהזכיר בשחת וחרובין היינו מחתכין.
ואולם, כאן בא הרב רבינוביץ ומיישב את שיטת הרמב"ם באופן שמיישבת את כל הקושיות. ראשית, כאמור, הרב רבינוביץ משתמש ברמב"ם עצמו כדי להבהיר את דבריו. הגאונות של הרב רבינוביץ באה לידי ביטוי בכך שהוא הכיר את כל דברי הרמב"ם על בוריים, והוא יודע לקשר בין סוגיות שונות שאינן קשורות זו בזו. כאן, לדוגמא, כאשר הרמב"ם כותב 'פירות', הרב רבינוביץ בודק מה היא הגדרתו של הרמב"ם לפירות ולירקות. במסכת מעשר שני אומרת המשנה שמותר לאכול פירות מעשר שני רק באופן הרגיל, ולא באופן שאינו מקובל:
11. משנה מסכת מעשר שני פרק ב משנה א
מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה לסיכה. לאכול דבר שדרכו לאכול לסוך דבר שדרכו לסוך.
הרמב"ם, בפירוש המשנה, מדגים מה הכוונה לאכול באופן שרגילים לאכול:
12. פירוש המשניות לרמב"ם, מעשר שני פרק ב משנה א
לאכול דבר שדרכו לאכול, יש בו שני ענינים. האחד שאין מחייבין אותו לאכול מה שקנה ממעות מעשר שני אם נתקלקל עד שאינו ראוי לאכילה, כגון פת שעפשה או יין שנפסד טעמו. והענין השני שלא יאכל דבר שלא כדרך אכילתו כגון שיאכל את הירקות בלי בשול, או הפירות מבושלים, וכיוצא בזה.
הרמב"ם מבדיל בין פירות לירקות בכך שהפירות דרכם להיאכל ללא בישול, ואילו הירקות דרכם להיאכל מבושלים. נכון שזה לא מדויק במאה אחוזים, אבל כך הרמב"ם מגדיר זאת באופן כללי.
על פי הדברים האלה, מסביר הרב רבינוביץ את דברי הגמרא על הסלק. ראשית, הרב רבינוביץ נזקק לשאלה של הבנת מלאכת טוחן: האם יעלה על הדעת שאדם שלועס את האוכל שלו יתחייב משום מלאכת טוחן? מה ההבדל אם הוא עושה זאת ע"י הסכין לפני שהוא אוכל, או ע"י השיניים שלו בזמן שהוא אוכל? כותב הרב רבינוביץ כך:
13. יד פשוטה (ר' נחום אליעזר רבינוביץ, המאה ה-21, מעלה אדומים) שבת ז, ה
ישנן מלאכות שהתוצר מוכן הוא ליהנות בו תיכף, כגון בישול שהתבשיל ניתן לאכלו כמו שהוא. אבל גם דבר מבושל, לפעמים טעון פעולות של הכנה, כגון בשר מבושל וכיו"ב, שצריך לחתוך אותו לחתיכות קטנות כדי לאוכלו. פעולת חיתוך כזאת אינה מלאכה, כי אם דרך אכילה בכך. והוא הדין תפוח שדרכו לאכלו חי, אם חתכו לחתיכות קטנות שיהא נוח לאוכלו, אין מלאכה בכך. אבל יש פעולת חיתוך, כלומר לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, שאינה דרך אכילה כי אם מלאכת הכנת חומר גלם שתיעשה בו מלאכה אחרת. הטחינה תוצרתה קמח, והקמח אינו ראוי לאכלו כמו שהוא. אף אין לאפות לחם מחיטים שלימות. נמצא שהטחינה היא מלאכה המכשירה את החטים והופכתם לחומר גלם למלאכת האפיה.
לפיכך מדגיש רבינו שהמחתך את הירק מעט מעט הוא תולדת טוחן מפני שמכשירו לבשלו, כגון המבשל מרק ירקות מחתכן דק דק. וכן השף לשון של מתכת, יש שעושה זאת כדי לאבדה... וזו אינה מלאכה אלא קלקול... אבל בסתם עושים כך צורפי הזהב להכין אבקת זהב למלאכתן. בפירוש המשנה הנ"ל הזכיר גם נסירת עצים לקחת הנסורת שלהם לעשות מהם חמרי בניה או איטום וכיו"ב ולא לקלקל, וכן ביקוע עצים כדי להכשירם להסקה. כל אלה תולדות טוחן הם, שעיקר מלאכת הטחינה היא לחלק גוף אחד לגופים הרבה, ובכך להכין חומר גלם למלאכה אחרת.
ראשית, קובע הרב רבינוביץ כי מלאכת טוחן לא קיימת כאשר ע"י הטחינה אתה כבר יכול לאכול את המוצר הטחון. הרי כולנו עושים זאת כשאנחנו לועסים. מלאכת טחינה היא ריסוק של המוצר כך שהוא יהיה מוכן לעשיית מלאכה אחרת. בכך הוא גם מסביר את ההבדל בין הסלק לשאר הדברים: לא מדובר דוקא בסלק, אלא בכל דבר שאיננו מוכן לאכילה ללא בישול. כשאדם חותך זאת לחתיכות קטנות, הוא עובר על מלאכת טוחן.
לכן, במקום לכתוב 'סלק', הרמב"ם כותב 'ירק', כי הרמב"ם מגדיר ירק כדבר שלא אוכלים אותו חי, כאמור. לכן, המלה 'לבשלו' היא עקרונית מאוד, כדי להבהיר מדוע זה תולדה של טוחן ולא דרך אכילה.
ואולם, למה השמיט הרמב"ם את המלה 'לבשלו' כשהוא מפרט את מלאכת טוחן? מסביר זאת הרב רבינוביץ כך:
14. יד פשוטה (ר' נחום אליעזר רבינוביץ, המאה ה-21, מעלה אדומים) שבת ח, טו
יש לעמוד על כך שכאן כתב סתם "המחתך ירק תלוש" בניגוד לשם שכתב "המחתך את הירק... לבשלו". ברם כבר ביארתי ששם בא לפרש את מהות מלאכת המחתך, שהיא להכינו למטרת בישול. אבל להתחייב אינו צריך שיתכוון לבשלו, הואיל וסתם ירק עומד לבישול נמצא שנעשתה כאן מלאכה שלימה, ואפילו אינו צריך לגופה – חייב עליה (לעיל א, ז). מעתה, כל שעשה את המלאכה, לא איכפת לנו אם בדעתו לבשל או לא, בדיוק כמו הטוחן ועושה קמח, אין זה לא מעלה ולא מוריד אם בדעתו לאפותו אם לאו.
אבל שונה הדבר לגבי נוסר עצים, שאם אינו צריך לנסורת שלהם אינו אלא מקלקל, וכבר נתבאר (א, יז) כל המקלקלין פטורין. לפיכך דייק כאן לכתוב: "הונסר עצים ליהנות בנסורת שלהן".
כך מסביר הרב רבינוביץ את העובדה שלגבי העצים כתובה המטרה 'להשתמש בנסורת שלהם', שהרי אחרת הוא סתם מקלקל, ואילו לגבי הירק והמתכת לא כתובה המטרה, כי גם אם אדם לא עושה זאת לאותה מטרה הוא יהיה חייב, כי העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב.
ואולם, עדיין צריך להבין למה בפרק כא הוא שוב הדגיש את העובדה שהאדם חותך את הירק על מנת לבשלו. כמו כן צריך לענות על שאר השאלות ששאלנו, ובעיקר על הקביעה של הרמב"ם שאין טחינה בפירות. מסביר זאת הרב רבינוביץ כך:
15. יד פשוטה (ר' נחום אליעזר רבינוביץ, המאה ה-21, מעלה אדומים) שבת כא, יח
המחתך את הירק דק דק וכו'. השווה לעיל ח, טו; וראה מה שפירשתי לעיל ז, ה-ו, והוכחתי מפירוש המשניות שירקות דרכן לאכלן מבושלים, ופירות נאכלין חיין. ולפיכך המחתך ירק דק דק חייב משום טוחן, מפני שהוא מכין אותם למלאכה אחרת, והיא הבישול, בדיוק כמו שהטוחן חיטים מכין חומר גלם לבישול ולאפיה, והוא הקמח. אבל החותך דבר הראוי לאוכלו חי, אין כאן פעולה שתועלתה ברורה, שהרי אין כאן תוצר בעל תכונות חדשות המכשירות אותו לעשות בו מלאכה אחרת שלא היתה יכולה להיעשות מקודם. אין זאת אלא דרך אכילה, לפיכך אינו מתחייב.
...נמצא שהמרסק דומה לטוחן בכך שהוא חותך דק דק, ולכך יש לאוסרו אם לא בשינוי. דבר זה יוצא מן התוספתא שבת יד, טו-טז: "אין כותשין את המלח במדוך של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין, בעץ הפרור, ואינו חושש. אין מרסקין דבילה וגרוגרות וחרובין לפני זקנים בשבת, אבל מרסק הוא ביד של סכין, בעץ הפרור, ואינו חושש".
ראינו לעיל שיש סברא גדולה להבחין בין פירות לירקות לענין טוחן. בתוספתא הנ"ל מבוארת הנפקא מינה לדין. אילו היה המרסק דבילה וגרוגרות וחרובין ושאר פירות תולדת טוחן, כי אז לא היה מקום להתיר אפילו על ידי שינוי. אלא מוכח שאין בכך משום מלאכה, אלא הואיל וזה דומה לפעולת טוחן שמשברן לחתיכות דקות, לפיכך הצריכו שינוי. על כל פנים לפי דרכנו למדנו שאין טחינה בפירות.
זהו, אם כן, המקור לכך שהרמב"ם פסק שאין טחינה בפירות: אם חז"ל התירו לטחון פירות בשינוי, מוכח שטחינת פירות איננה איסור דאורייתא. יש לציין כי הרב רבינוביץ מאריך בפירושו כאן ומסביר גם למה הרמב"ם הדגיש כאן שוב את הצורך במטרה 'לבשלו', ולצורך כך הוא מביא עוד שתי משניות שדנות בעניין הדלועין והחרובים, ואין כאן מקום להאריך. בכל אופן, ממשיך הרב רבינוביץ ומסביר בעניין הקביעה שלו שאין טחינה בפירות, ובתוך הדברים הוא מוסיף עקרון נוסף שלו, והוא בדיקת כתבי היד המהימנים, ודחיית קביעה שמשהו הוא 'טעות סופר' רק בגלל שלא הבננו אותו:
...שאין טחינה בפירות. העיד הרב המגיד שראה קצת ספרי רבינו הגורסים "שאין טחינה אלא בפירות", אלא שהוא התקשה בשתי הגרסאות. ברם גירסתנו היא מאושרת ברוב כתבי היד המהימנים.
כבר ביארתי שלדעת רבינו אין מלאכת טחינה אלא כאשר החתיכה דק דק משמשת להכין חומר גלם לצרכים אחרים, וכגון חתיכת ירק שמכשרתו לבישול. אבל פירות הנאכלים חיים אין החתיכה אלא דרך אכילה, ולפיכך אין בהם משום מלאכה מן התורה.
בכך ענינו על כל השאלות ששאלנו:
1. מה המיוחד בסלק שדוקא אותו אסור לחתוך?
זה לא דין דוקא בסלק, אלא בכל ירק שאין דרך לאכלו חי.
2. מדוע הוסיף הרמב"ם שחותך את הסלק לבשלו?
כדי להדגיש שמלאכת טוחן היא רק כשמכשיר את הדבר הנטחן למלאכה נוספת, ולא כל חיתוך, שהרי לא יעלה על הדעת שמי שלועס אוכל יתחייב משום טוחן.
3. כיצד מסתדר התנאי של 'על מנת לבשלו' עם פסקו של הרמב"ם שמחייב חטאת גם על מלאכה שאינה צריכה לגופה?
האמת היא שאין צורך שהמטרה של החותך תהיה לבשל, וגם אם הוא חותך את הירק דק דק כדי לחסוך מקום לאיחסון, הוא עדיין יהיה חייב. המלה 'לבשלו' נועדה רק להבהיר מדוע יש כאן איסור – כי הוא מכין את הירק למלאכה נוספת, כמו טחינת הקמח.
4. למה התנאי הזה מופיע בפרק ז ובפרק כא, אבל לא בפרק ח?
כי למען האמת האדם יתחייב גם אם הוא לא טוחן את הירק על מנת לבשלו, כי לפי פסק הרמב"ם גם מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה. רק בהגדרת המלאכה הרמב"ם הדגיש את התנאי שזה יהיה 'לבשלו', כדי להבהיר את ההבדל בין טחינה ללעיסה.
5. מהיכן שאב הרמב"ם את הדין שאין טחינה בפירות?
הדבר מפורש בברייתא האומרת שמותר לטחון פירות בשינוי. אם זה היה אסור מן התורה, הרי היה אסור לעשות זאת גם בשינוי.
לגבי שתי השאלות האחרונות, לא התעמקנו בדברי הרמב"ם בפרק כא, ואביא את התשובה בקצרה:
6. אם אין טחינה בפירות, למה אי אפשר לרסק את החרובים?
מדובר בחרובים קשים מאוד, שאינם ראויים לאכילה כמות שהם, והריסוק הופך אותם לאכילים, ולכן אסור לטחון אותם מדרבנן, כי זה דומה לטחינה.
7. כיצד הנימוק של 'אין טחינה בפירות' מועיל לגבי נבלה?
מדובר בנבלה שניתנת לכלבים למאכל, וממילא היא מוכנה לאכילה מיד לאחר החיתוך, והיא בדיוק כמו פרי, ואין איסור לחתוך אותה.
הערה: כל מה שעשינו בשיעור זה הוא ליישב את שיטת הרמב"ם. ואולם, השולחן ערוך והרמ"א קיבלו להלכה את דעת החולקים על הרמב"ם, ולשיטתם יש איסור טחינה גם בפירות, ולכן אסור לחתוך ירקות דק דק:
16. שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכא סעיף יב
המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן. הגה: וה"ה דאסור לחתוך גרוגרות וחרובים לפני זקנים. ודוקא פירות וכדומה לזה, אסור. אבל מותר לפרר לחם לפני התרנגולים, דהואיל וכבר נטחן אין לחוש, דאין טוחן אחר טוחן. וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם לאכלו מיד, הכל שרי מידי דהוי אבורר לאכול מיד, דשרי.
