גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רי"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף סט ע"ב

מהות קדושת היום שהמהלך במדבר - ואינו יודע אימתי שבת - צריך לשבות אחר שמנה ששה ימים

"אמר רב הונא, היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד וכו'. אמר רבא, בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו, בר מההוא יומא וכו'... אלא כל יום ויום עושה לו פרנסתו אפילו ההוא יומא, וההוא יומא במאי מינכר ליה, בקידושא ואבדלתא" (סט, ב). ופירש"י בביאור מסקנת הגמרא: "מינכר ליה בקדושתא ואבדלתא - לזכרון בעלמא, שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים, ולא תשתכח שבת ממנו".

ומבואר מלשון רשיז"ל, כי הא ד"מונה ששה ימים ומשמר יום אחד" אינו חיוב גמור מדאורייתא, ואינו אלא לזכרון בעלמא, שלא תשתכח תורת שבת ממנו. גם בחידושי הריטב"א מביא טעם זה, ומוסיף עוד טעם: "אי נמי, החמירו עליו דבהכי רמיא אנפשיה ומידכר", והיינו, שמתוך כך ישים לבו ויזכור מתי היא שבת. עכ"פ מכל זה מוכח לכאורה שאין זו חובה מן התורה לקבוע יום אחד לשבת, אלא, שחכמינו ז"ל בכח גזירתם קבעו לעשות ביום השביעי למנינו היכרא ליום השבת, ושיהא בו מעין קדושת שבת, ולאמיתו של דבר, אין באותו היום תוכן אמיתי של קדושת יום שבת.

אמנם, יש סוברים שבאמת יום השביעי הלזה - אותו משמר כשאינו יודע אימתי שבת - יש בו קדושת שבת גמורה, ולפי זה יתכן שגם חובתו מן התורה, וכה מביא בספר 'ראשית חכמה' (שער הקדושה פ"ב) בשם רבו הרמ"ק זי"ע: "...שכל הימים יונקים מיום השבת, שיום השבת הוא נקודת המרכז שעליה תסוב עגולת הששת ימים... נמצא השבת שורש שורש לכל ששת ימי השבוע, ולכך בכל יום ויום חייב להשפיע בו מקדושת שבת... ושמעתי מפי מורי ע"ה שעל זה אמרו ז"ל: 'ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש שביעי, שעושה קידוש והבדלה', הרי בפירוש כי הותר לו לעשות שבת אף על פי שבאמתות אינו שבת, והיינו מטעם כי הנקודה האמצעית שהוא השבת הולך עם כולם להשפיעם, וכל יום ויום יש בו מקצת שבת, ולכן בכל יום ויום אינו עושה מלאכה יותר מכדי פרנסתו מפני שכל יום הוא ספק שבת", והיינו, כי קדושת יום זה נובעת מקדושת שבת הנשפעת מעצם יום השבת לכל ששת ימי השבוע, ומכח קדושה זו מתקדש אותו יום שהוא משמר (עי' 'רבינו בחיי' פרשת שלח טו, לב).

גם מדברי הרדב"ז (ח"א סי' עו) משמע שיש ביום זה קדושת שבת ממש, וז"ל: "שאלת ממני, אודיעך דעתי בענין השבת, כי יש חילוק גדול בין השוכנים במזרח לשוכנים במערב, ונמצא שמה שהוא לאלו שבת הוי לאלו חול. תשובה, דע כי שאלה זו נבוכו בה רבים ונכבדים, אבל אודיעך דעתי בה, דע כי השבת נמסרה לכל אחד מישראל, שנאמר (שמות לא, יג) 'כי אות הוא ביני וביניכם', וכמו שאות הברית הוא לכל אחד ואחד, כן השבת נמסר לכל אחד ואחד, וכיון שהשבת נמסר לכל אחד - בכל מקום שהוא מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת שהוא זכר למעשה בראשית... שאם אין אתה אומר כן אפילו בארץ ישראל יש חילוק קצת (כלומר, מקצה אר"י לקצהו משתנים הזמנים)... ונמצא שאין כל בני אר"י שוין... שהרי יש מהלך קרוב לד' ימים באר"י מן המזרח למערב, ואפילו בעיירות הסמוכות יש חילוק בזה בין טבריה לציפורי, כדאמר ר' יוסי 'יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה ועם מוציאי שבת בציפורי' (להלן קיח, ב), אלא מאי אית לך למימר, כי השבת ניתן לכל אחד כפי מקומו אשר הוא דר בו, לפי שכבר נשלמו במקומו ששה הקפים שלמים ונכנס השביעי לקודם קודם ולמאוחר מאוחר". [ויצויין, כי כלפי הוכחתו זו משינוי הזמנים ממקום למקום, ומכך מוכח שקדושת שבת ניתנה לכל אחד כפי מקומו ושעתו, ישנם מקורות רבים החולקים בזה, וסוברים שעיקר קדושת שבת תלוי בירושלים שהוא אמצע העולם (ראה: 'כוזרי' מאמר ב אות כ; 'פרשת דרכים' דרוש כג; 'מור וקציעה או"ח סי' א ועוד)].

וממשיך וכותב: "וגדולה מזו אמרו 'המהלך במדבר ולא ידע מתי הוא שבת מונה ו' ימים מיום שטעה ומקדש שביעי ומברך בו ברכת היום ומבדיל במוצאי שבת', ע"כ, ואע"פ שאינו עושה בכל יום אלא כדי חייו, ה"מ מפני שהוא ספק שמא הוא שבת לכל בני אותו המחוז אשר הוא בו וחל עליו איסור שבת... מכל מקום למדנו מדחייבוהו לקדש שביעי, משמע דלכל אחד נמסר לעשות זכר למעשה בראשית, כל חד וחד כי אתריה, תדע שאחר שהגיע לישוב וידע שטעה ועשה מלאכה בשבת, לא חייבוהו להביא קרבן לא חטאת ולא אשם ולא וידוי, משמע שקיים מצות שבת", ומפורש יוצא מדבריו, כי שמירת יום זה ליום השבת היא מדין וודאי, כי אצל אותו אדם שבת גמור, וכלשונו: "כי השבת נמסרה לכל אחד מישראל... בכל מקום שהוא מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת שהוא זכר למעשה בראשית", ומה שעליו להזהר ממלאכה בכל שאר הימים - וכפי שמבואר בסוגייתנו - הוא משום ששמא אותו יום הוא יום השבת לשאר בני אדם, ולכן חובה גם עליו לשמור את אותו יום כיום שבת קודש.

ויתכן שבענין האמור תלוי מה שנחלקו הפוסקים כלפי התפלה ביום ששובת בו האדם, האם מתפלל תפלת שבת או תפלת חול, דהנה ה'פרי מגדים' (משב"ז סי' שדמ סק"א) הוכיח מלשון הרמב"ם (הל' שבת פ"ב הכ"ב) שמתפלל בו תפלת שבת, וכ"כ ה'נהר שלום' שם, ולעומתם כתב הגאון ר' דוד פארדו בספרו 'למנצח לדוד' (ח"ב יג, א) שעכ"פ בתפלה מתפלל של חול, משום שאף בשבת היה מן הדין שיתפלל י"ח ברכות, אי לאו משום דלא אטרחוה רבנן, ואפילו להזכיר שבת בתפלת חול אין להזכיר, כי אולי אינו שבת והוי הפסק, ודי לו במה שתקנו לו זכרון דברים בקידוש והבדלה, והסכים עמו החיד"א ב'מחזיק ברכה' (סי' שד"מ סק"א), כי לסברת רש"י שאין כאן אלא זכרון בעלמא ליום השבת, שפיר יש לדון האם הוי הפסק בתפלה, אכן, לאור צד זה - שקדושת יום זה היא קדושת שבת באמת, הסברא נותנת שלא יחשב הפסק בתפלה.