שיטת הזעקה / רפי זברגר

שבת סז ע''א

הקדמה

נלמד את המשנה בעמוד א' העוסקת ביציאה בשבת עם קמיעות למטרות ריפוי:
יוצאין בביצת החרגול, ובשן שועל, ובמסמר מן הצלוב - משום רפואה, דברי רבי מאיר. 
נסביר את המשנה לאור פירושו של הרמב''ם:
• חרגול - מין ארבה, "את החרגל למינהו" (ויקרא י''א, י''ב). ביצתו מועילה לחולשת גידי הירכיים בדרך הסגולה.
• שן של שועל - משתמשים בו לשינה: אם לוקחים שן של שועל חי ותולים אותן על מי ששינתו מרובה - מתעורר, ואם לוקחים משועל מת - עושה ההיפך.
• וכן "מדמים בעלי הסגולות" שאם לוקחים מסמר מעץ הצלוב (כנראה בצורת צלב) ותולים על מי שיש לו קדחת תמידית - מועיל לו.
רבי מאיר סובר בכל המקרים הללו ודומיהם, אם הקמיע נעשה לרפואה - אין בו משום דרכי האמורי, ומותר לצאת איתו בשבת. 
וחכמים אוסרין אף בחול, משום דרכי האמורי.
סברת חכמים היא שאם גויים (אמורי או אומה אחרת) משתמשים בכך, הרי שאין ליהודי להשתמש בקמיע זה, אפילו ביום חול, וקל וחומר בשבת קודש. 
הרמב''ם פוסק כרבי יוסי, על פי הכלל שלו: "כל שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי", ומסכם: ולא עליו אמר הכתוב (ויקרא כ', כ''ג): וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם.
 

הנושא

אביי ורבא מדייקים בשיטת רבי מאיר: 
אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה - אין בו משום דרכי האמורי. הא אין בו משום רפואה - יש בו משום דרכי האמורי.
מסקנה מדברי רבי מאיר במשנה: אם יש קמיע שאינו מרפא – יש איסור להשתמש בו משום ''דרכי האמורי''. 
מחדד רש''י את המסקנה: "שנראית רפואתו" כגון שתיית כוס ותחבושת מכה" ופרכינן: הא אין בו כו' כגון לחש, שאין ניכר שיהא מרפא - יש בו משום דרכי האמורי, בתמיהה:
לפי רש''י קמיע לרפואה צריך להיראות שהוא באמת לרפואה, כמו שתיית דבר מה כתרופה, או תחבושת המכילה קמיע בתוכה, אך נראית כמו חבישה רפואית. אם כן, מדייקת הגמרא לפי רש''י: אם הקמיע ''אינו נראה כמו שעשוי לרפואה'' צריך להיאסר, ועל כך מקשה הגמרא מברייתא: 
והתניא: אילן שמשיר פירותיו סוקרו (וצובע אותו) בסיקרא, וטוענו באבנים. בשלמא טוענו באבנים - כי היכי דליכחוש חיליה, אלא סוקרו בסיקרא - מאי רפואה קעביד?
עץ אילן המשיר פירותיו הרבים, והאדם רוצה למנוע זאת, או לפחות להפחית את הנשירה, ישנן שתי שיטות לפי הברייתא:
1. צובע את האילן בצבע אדום (סיקרא בלשון הברייתא)
2. טוענו באבנים – הנחת אבנים סביבות האילן להפחתת גידולו. 
הגמרא ''מבינה'' את שיטת טעינת האבנים, שהם היא מונעת את גדילתו של העץ, ובאופן זה העץ יהיה פחות שמן וכוחו ימעט, ובכך תימנע נשירות הפירות מן העץ (רש''י). הגמרא מתקשה להבין כיצד צביעת העץ בצבע אדום תביא למניעת הנשירה הגדולה של הפירות. 
כי היכי דליחזייה אינשי, וליבעו עליה רחמי.
עונה הגמרא כי צביעת העץ בסיקרא, תבליט את העץ, וכביכול תודיע ברבים כי "העץ זקוק לתפילה ורחמים''. ''זעקתו'' של העץ ובעליו תישמע באזור, ואנשים ''יתפללו לרפואתו'' ובעקבות כך בעז''ה תפחת נשירת הפירות הגדולה. 
הגמרא מוכיחה מברייתא את ''שיטת הזעקה''.
כדתניא (ויקרא י''ג, מ''ה): וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא - דצריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים.
התורה קובעת כי האדם המצורע יקרא על עצמו ''טמא טמא'' ובכך אנשים מסביבו יחוסו ויבקשו עליו רחמים מריבונו של עולם.
 

מהו המסר

למדנו היום משני דינים כי ''יש עניין'' להודיע על צערו של אדם ברבים באופנים שונים. כל זאת כדי שישתתפו בצערו ואף יתפללו עליו לברכה והצלחה: המצורע ''מודיע בפה מלא'' כי הוא טמא מצורע, כדי שיתפללו עליו. וכן בעל עץ המשיר פירותיו, צובע את גזע העץ בסיקרא, כדי שאנשים ידעו על צערו, ויתפללו לעזרתו.
מכאן אנו לומדים הנהגה לאדם, כי אין להתבייש בצערו, מחלתו, או כל בעיה שיש לו, ואפילו רצוי לספר על כך ברבים, על מנת שחבריו ומוקיריו יתפללו בעדו בפני בורא עולם.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]