מדוע אומרים "לחיים" כששותים יין?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
שבת סז ע"ב
מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס וכוס שהביא אמר: חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון.
סיפור זה הוא כנראה המקור למנהג לומר "לחיים" כאשר שותים כוס יין. מדוע הדגיש רבי עקיבא בדבריו שהיין והחיים הם לתלמידי החכמים ותלמידיהם? כמו כן יש לשאול מה הקשר בין היין לחיים?
בספרי החסידות (צוואת הריב"ש סימן קג, דרך פקודיך ל"ת לד חלקי הדיבור ועוד) מבואר שהדיבור יכול לקצר או להאריך את חייו של האדם. מכיוון שעיקר חיותו של האדם הוא הדיבור, כמו שכתוב (בראשית ב,ז): "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגם אונקלוס: "לרוח ממללא". מכך יוצא שכאשר מדבר האדם דיבור טוב, דיבור של תורה, אז הוא משפיע עליו יותר חיות, ולעומת זאת כאשר מדבר דיבורים אחרים התוצאה היא שיוצאת ממנו החיות, כמו שנאמר (שה"ש ה,ו): "נפשי יצאה בדברו".
על פי זה הסביר בעל ה"ייטב לב" שמכיוון ששתיית יין גורמת לאדם לדבר יותר מהרגיל, כמו שאמרו (עירובין סה,א): "נכנס יין יצא סוד". לפיכך אצל סתם אנשים שתיית היין גורמת לקיצור חייהם, בגלל הדיבורים הלא טובים שידברו כתוצאה מהשתייה. אולם אצל תלמידי חכמים אין סתירה בין שתיית היין לאריכות החיים, כי אדרבה היין יגרום להם לדבר יותר דברי תורה ובכך יאריכו ימיהם. אולי זאת הכוונה בברכת "לחיים" שמברכים כששותים יין: שיגרום היין לאריכות החיים ולא ח"ו להיפך.
