חשש מגנות / רפי זברגר

שבת סד ע''ב - סה ע"א

הקדמה

למדנו בסוף המשנה בדף ס''ד: את המחלוקת הבאה:
שן תותבת, שן של זהב, רבי - מתיר, וחכמים - אוסרים:
רש''י מביא שני הסברים לקטע זה המשנה:
1. מדובר במקרה אחד: שן תותבת שהיא עשויה מזהב, רבי מתיר וחכמים אוסרים. סברת חכמים: כיוון שהיא ''דבר משונה'', אנשים יצחקו על האשה, ואז היא תוציא שן זה מפיה, ועלולה לטלטלה ארבע אמות ברשות הרבים. רבי לא חושש ללעג זה. מה הדין לפי הסבר זה בשן תותבת שאינה של זהב – נלמד בגמרא, ויתואר בהמשך המאמר. 
2. מדובר בשני מקרים שונים. בשן תותבת רגילה אין מחלוקת תנאים, והיא המשך ההלכות הקודמות במשנה, בהם למדנו דברים אשר מותר לאשה לצאת בהם. מחלוקת רבי וחכמים לפי הסבר זה היא רק בשן תותבת של זהב. 
 

הנושא

אמר רבי זירא: ולא שנו אלא של זהב, אבל בשל כסף - דברי הכל מותר.
רבי זירא הסיק מלשון המשנה כי מחלוקת התנאים הינה רק בשן של זהב, אבל בשן תותבת העשויה מכסף – כולם מודים מותר. רש''י מסביר זאת בשני אופנים:
1. רבותיו של רש''י מפרשים כי החשש של חכמים הוא מלעג על שן הזהב בפה של האשה, ובעקבות כך עלולה להוריד את השן, ואז תטלטלה ארבע אמות ברשות הרבים. חשש זה אינו קיים בשן של כסף, כיוון שהיא דומה לשאר השיניים!
2. רש''י עצמו מפרש כי החשש שמא תוריד האשה את השן על מנת להראות לחברותיה. ושוב יש חשש שמא תטלטל את השן ארבע אמות ברשות הרבים. 
תניא נמי הכי: בשל כסף – דברי הכול מותר, של זהב: רבי – מתיר, וחכמים - אוסרין.
הגמרא מוכיחה את נכונות שיטת רבי זירא מברייתא הגורסת בדיוק את דברי רבי זירא (מחלוקת רק בשן של זהב, אבל בשן של כסף כולם מודים כי מותר).
אמר אביי: רבי, ורבי אליעזר, ורבי שמעון בן אלעזר -כולהו סבירא להו: דכל מידי דמיגניא ביה לא אתיא לאחויי.
אביי מציין כי ישנם שלושה תנאים הסוברים שאשה לא מוציאה דברים העלולים להביא לידי גנותה. ומיד מפרטים: 
רבי - הא דאמרן.
רבי ממחלוקתנו, הוא התנא הראשון, הסובר כי מותר לאשה לצאת עם שן זהב. הסיבה לכך: 
• לפירוש רש''י: אשה לא תוציא ותראה לחברותיה את השן, שהרי אז תתגלה גנותה (חוסר בשן).
• לפירוש רבותיו של רש''י: למרות הלעג של הסובבים אותה על שן הזהב שלה, רבי סובר שהיא לא תוציא את השן , שהרי אז ילעגו עליה, כנראה לעג יותר גדול שיראו שאין לה שן.
רש''י מקשה על פירוש רבותיו: מדוע אביי לא צירף גם את חכמים לרשימת התנאים, שהרי חכמים אוסרים על האשה לצאת בשן של זהב, שמא תוציא את השן מחשש לעג הסובבים אותה על שן זה, ואז תטלטל ארבע אמות ברשות הרבים. אם כן, גם חכמים חוששים ללעג וגנות (אמנם הם חוששים שבעקבות לעג זה, האשה דווקא תוציא את השן שלא יראוהו). לא נעסוק בתשובת רש''י על שאלתו. 
ראינו שני סוגי חשש ללעג: היותה עם שן זהב (גורם להוציא את השן), או היותה ללא שן בכלל (גורם להשאיר את השן). רבי מדבר על לעג של חוסר שן, ולכן סובר שלא תוציא את השן שלא יראוה בלא שן. חכמים מדברים על לעג של קיום שן הזהב, ולכן מתוך חשש לעג זה דווקא האשה תוציא את השן שלא יראוה עם השן המוזהבת. 
לפי חכמים לעג וצחוק על קיום שן הזהב (ולכן חוששים שתוציא אות השן), כנראה חזק וגדול יותר מן הלעג על עצם היות שן זהב בפיה. 
רבי אליעזר, דתניא: רבי אליעזר פוטר בכובלת, ובצלוחית של פלייטון.
רבי אליעזר הוא התנא השני, המתיר לאשה לצאת עם כובלת או פלייטון – תכשיטים המפיצים ריח טוב, כיוון שאין חשש שהיא תוריד תכשיטים אלו כדי שלא יריחו אנשים סביבה את ריח רע שיש עליה, המהווה גנאי עבורה. 
רבי שמעון בן אלעזר, דתניא: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל שהוא למטה מן הסבכה - יוצאה בו, למעלה מן הסבכה - אינה יוצאה בו:
התנא השלישי הוא רבי שמעון בן אלעזר, המתיר ללכת עם בגדי הנמצא תחת כיסוי ראש של האשה (סבכה), כיוון שאין חשש שהיא תוריד בגד זה, כדי שלא יראוה עם שער מגולה ותתגנה בכך. 
 

מהו המסר

למדנו היום על דינים שונים, אשר מקורם מכוח חששות למציאות היוצרת גנאי לאשה. ניתן לומר כי אשה לא תעשה מעשה שיגרום לה להתבזות (ולכן רבי מתיר לצאת), וכן: אשה תעשה מעשה כדי ''להפקיע'' מצב גנות של אשה (ולכן אסרו חכמים להוציא לפי חכמים).
אם יש מצב ''על הפנים'', כך שכל מה שייעשה יביא לגנות, באופן שאם לא ייעשה מעשה יווצר מצב של גנות (קיום שן זהב), וגם אם ייעשה מעשה ויוציאו את השן יווצר מצב של גנות (חוסר שן). במצב כזה יש לשים שתי חששות אלו על כף המאזניים ולבחון היכן החשש לגנות גדול יותר, ואז "לבצע את הצד הנגדי''.
תכונה זו של ''אדם נורמאלי'', אשר אינו רוצה להתבזות, או להתגנות (להיות במצב של גנאי) מחייבת כל אחד מאיתנו. לשמור וחס וחלילה לא לבזות או לגנות אף אחד (חוץ מאדם רשע), בצנעה וקל וחומר בפרהסיא. מנגד, שומה עלינו להיות רגישים בקרות מצבים כאלו אצל הסובבים אותנו, ואם אכן זה המצב, לנסות לסייע, להרגיע ולהוריד מתחים.



לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]