הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "אב מלאכה" שהיה במשכן

שבת עד ע"א

הזורה הבורר והטוחן והמרקד. היינו זורה היינו בורר היינו מרקד! - אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן,
תלמוד בבלי מסכת שבת דף עד עמוד א
אף על גב דאיכא דדמיא לה - חשיב לה.
וליחשב נמי כותש! אמר אביי: שכן עני אוכל פתו בלא כתישה.
רבא אמר: הא מני - רבי היא, דאמר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואי חשיב כותש - הויא ליה ארבעים. וליפוק חדא מהנך ולעייל כותש! - אלא מחוורתא כדאביי.

1.
רמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכה יא:

הזורה או הבורר כגרוגרת חייב, והמחבץ הרי הוא תולדת בורר, וכן הבורר שמרים מתוך המשקין הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד וחייב,
שהזורה והבורר והמרקד דומין עניניהם זה לזה, ומפני מה מנו אותן בשלשה מפני שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה.

הרמב"ם מביא את הנימוק לדין כפי שאמרו אביי. והשאלה היא מדוע, הרי בדרך כלל הלכה כרבא נגד אביי? כנראה שהרמב"ם רוצה להדגיש שלא מונים את "כותש" כאב מלאכה – וכדברי אביי.

2.
אלא, שהגמרא עצמה קובעת שהדין הוא כאביי.

3.
ובהסבר דינו של אביי נחלקו הפרשנים [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים רפג-רפד]. והרמב"ם כנראה מסביר שדעת אביי היא שכותש אינה נחשבת כלל כמלאכה בפני עצמה. [ולא כדעת רש"י שגם למסקנת הגמרא "כותש" הוא מלאכה בפני עצמה].