הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: פטור אבל אסור

שבת עב ע"ב

נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר - פטור, לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, רבא אמר: פטור, אביי אמר: חייב. רבא אמר: פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא. אביי אמר: חייב, דהא קמיכוין לחתיכה בעלמא. אמר רבא: מנא אמינא לה - דתניא, חומר שבת משאר מצות, וחומר שאר מצות משבת. חומר שבת משאר מצות: שהשבת, עשה שתים בהעלם אחד - חייב על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשאר מצות. וחומר שאר מצות משבת - שבשאר מצות שגג בלא מתכוין - חייב, מה שאין כן בשבת.

1.
בדין זה של התכוון לדבר אחד וביצע דבר אחר ובגדרי "מתעסק" ו"אינו מתכוון" דנים הפרשנים בהרחבה.

2.
רמב"ם הלכות שבת פרק א הלכה ח:

כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו,
כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור,
קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור וכן כל כיוצא בזה,
נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה.

3.
מגיד משנה הלכות שבת פרק א הלכה ח:

נתכוין לעשות דבר המותר וכו'. זה מחלוקת אביי ורבא פרק כלל גדול (שבת דף ע"ג) ובהרבה מקומות ופסק כרבא, ויש שפירשו נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה ועיקר הפירוש הוא נתכוון לחתוך איזה דבר כסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר ואפ"ה פטור ולזה הסכים רמב"ן:

הוא מסביר שהרמב"ם פוסק כרבא בסוגייתנו מפני שהכלל הוא, שבכל מחלוקת בין אביי ורבא ההלכה נפסקת כרבא [חוץ מהסוגיות שמסומנות ב"יע'ל קג'ם"]

4.
לחם משנה הלכות שבת פרק א הלכה ח:

נתכוין לעשות דבר המותר וכו'. תימא דהא כלל רבינו בריש הפ' דכ"מ שאמרנו בשבת שפטור הוא פטור אבל אסור והוא מימרא דשמואל סוף פ' האורג (שבת דף ק"ז) כל פטורי דשבת פטור אבל אסור וכו' ודין זה מחלוקת דאביי ורבא פ' כלל גדול (שבת דף ע"ב ב) דאמרי' התם נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא נתכוין לחתיכה דאיסורא אביי אמר חייב דהא קא מכוין לחתיכה דעלמא ע"כ,
וא"כ כיון דאמרו פטור ראוי להיות פטור אבל אסור כפי הכלל המסור בידינו דכל פטור פטור אבל אסור.

הוא מעיר, שלפי הרמב"ם מה שרבא פוסק "פטור" צריך היה לומר שאמנם פטור מקרבן אבל "אסור" לביצוע לפי כללי הרמב"ם, והנה הרמב"ם כשפסק כרבא אומר "אינו חייב כלום" משמע שאין כל איסור ואפילו "מותר". ולא ברור מה היה אפשר לאסור על האדם?

4.1
ואולי היה צריך לאסור עליו לחתוך תלוש כדי שלא יגיע למצב שיחתוך מחובר, ועדיין קשה.

4.2
ה"לחם משנה" עצמו מיישב:

מיהו לזה י"ל דאין כלל דברי שמואל אמורים אלא בדברים השנויים במשנה וכן כתבו התוספות בריש פרק קמא (דף ג') שתירץ ר"י בשם ר' אברהם בד"ה בר מהני תלת וכו' ע"ש...

הכלל שמוזכר לעיל בסעיף 4 לא תקף כאן מפני שהכלל מתייחס רק לביטוי "פטור" שמובא במשניות!

ראה "תגובות"