צרכים שונים לגבר לאשה / רפי זברגר

שבת סב ע''א

הקדמה

במשניות הקודמות עסקנו בגזירות חכמים על איסור יציאה בשבת של חפצי נשים ואנשים. במשנה בדף שלנו אנו ממשיכים לעסוק בפריטים שאסור לאשה לצאת עמהם בשבת, אך הפעם, מדובר באיסורי תורה ולכן, אם היא יוצאת – חייבת להביא קרבן חטאת (בשוגג).
לא תצא אשה במחט הנקובה,
מחט נקובה (חור בצד אחד) המיועדת לתפירה, מגדירה את המחט כ''משוי'' לאשה, ולכן אסור ליטלה בשבת, גם אם תחובה בבגדה של האשה. 
ולא בטבעת שיש עליה חותם,
כבר הזכרנו את נושא הטבעת לעיל, ובחותם שנמצא על הטבעת חותמים על שטרות וכדו'. הגמרא מעמידה את המשנה ב''אשה גזברית'' שזו תפקידה לחתום, ולכן אין הטבעת מוגדרת כתכשיט (אז היה מותר לצאת) אלא כמשוי המחייב חטאת (בשוגג).
ולא בכוליאר,
זהו תכשיט המחבר את שני קצוות החלוק של האשה. מכיוון שרוב הנשים לא הולכות בתכשיט זה, הוא מוגדר כמשוי המחייב חטאת על הוצאתו. 
ולא בכובלת,
צרור בשמים הקשורים יחדיו, הנועד לריח טוב לאשה. הגמרא מצטטת ברייתא, שם ראינו מחלוקת משולשת בתכשיט זה. רבי מאיר מחשיבה כמשוי ומחייב חטאת (הוא דעת רבי מאיר גם במשנתנו), חכמים סוברים שהוא תכשיט, אך גוזרים שלא לצאת לכתחילה, כיוון שיכולה לשלוף אותה ולהראות לחברותיה ואז תטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים. לדעתם, אם עברה על האיסור – פטורה מחטאת. ורבי אליעזר מתיר לכתחילה לצאת בכובלת, כיוון שלדעתו, אשה שיש לה ריח רע (ולכן שמה את הכובלת) לא תסירה מעליה, ואין חשש לטלטול. 
ולא בצלוחית של פלייטון,
צלוחית של אפרסמון הנועד גם להפיג ריחות לא נעימים. 
ואם יצתה - חייבת חטאת, דברי ר' מאיר.
רבי מאיר מגדיר את כל התכשיטים הנ''ל כמשוי, ולכן מחייב על כולם חטאת אם יצאה בשוגג. 
וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון:
חכמים כאמור פוטרים ב''תכשיטי ריח'', כיוון שלדעתם הוא תכשיט ולא משוי. בכל אופן הם אוסרים לכתחילה לצאת עמהם בשבת. 
 

הנושא

אמר עולא: וחילופיהן באיש.
עולא מתייחס לאיסורי טבעת עם חותם ובלי חותם. במשנתנו למדנו כי טבעת עם חותם לאשה – מחייב חטאת, ובלי חותם – אסור רק מדרבנן. לגבי האיש הדינים הפוכים: טבעת עם חותם – דרכו של האיש לצאת ולכן אינו מהווה משוי אלא תכשיט ואין איסורו אלא מדרבנן (שמא ישלוף ויראה לחבריו ויטלטל ארבע אמות ברשות הרבים), וטבעת ללא חותם – אין דרכו של איש לצאת איתו, ולכן מהווה משוי, ומחייב חטאת אם יצא בשוגג. 
אלמא קסבר עולא: כל מידי דחזי לאיש - לא חזי לאשה, ומידי דחזי לאשה - לא חזי לאיש.
מסיקה הגמרא מהפסק של עולא התייחסות כללית בהשוואה בין כלי הגבר לכלי האשה, ואומרת: כל דבר הראוי לאשה – אינו ראוי לגבר, והפוך: דבר הראוי לגבר – אינו ראוי לאשה. 
מתיב רב יוסף: הרועים יוצאין בשקין, ולא הרועים בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדרכן של הרועים לצאת בשקין.
עיקרון שלמדנו זה עתה מדברי עולא בעצם טוען כי דבר הרגיל אצל ''אוכלוסיה'' מסוימת (נשים למשל), לא חייב להיות מוגדר גם ל''אוכלוסייה'' אחרת (גברים למשל). מקשה על כך הגמרא מדברי רב יוסף בברייתא. שם למדנו כי בגדי שק המיועדים באופן עקרוני לרועים (כדי להגן עליהם מפני הגשם) נאסרים גם על אנשים אחרים (שאינם רועים). אם כן אנו רואים, שלמרות שבגדי שק ראויים לאוכלוסיית הרועים, הם נאסרים גם על אנשים אחרים, וקשה על המסקנה שהסקנו מדברי עולא. 
[אלא] אמר רב יוסף, קסבר עולא: נשים - עם בפני עצמן הן.
מכוח קושייתו של רב יוסף, הוא מגיע למסקנה מעניינת: נשים הינן ''עם בפני עצמו'' שונה לגמרי מהגברים, ולכן דיניהם שונים. למשל: טבעת ללא חותם, אין חייבים עליו חטאת לעומת הגברים המתחייבים חטאת. ההפרדה הטוטאלית בין שתי האוכלוסיות אינה דומה להפרדה למשל בין הרועים לשאר בני האדם ביחס לבגד שק, שם ניתן לומר כי למרות שבגד שק הוא בעיקרון נועד לרועים, אך גם שאר האנשים יכולים להשתמש בו, ואף כנראה נוהגים כך. לא כן, הפרדה ברורה וחדה בין בגדי הנשים לבגדי הגברים. 
 

מהו המסר

התייחסות מעניינת זו להפרדה בין ''עולם הנשים'' ל''עולם הגברים'' מחייבת חשיבה מיוחדת ביחס הבינאישי בין בעל לאשתו. הבעל חייב להבין כי צרכיה וכוונותיה של האשה שונים מהותית מצרכיו של הגבר. אנו לא דנים כאן במעמדה של האישה ביהדות ובכלל, אלא על ''הצרכים'' שלה השונים בנושאים מסוימים באופן מהותי מצרכי הגבר.
כפי שלמדנו היום לדוגמא, תכשיט האשה שונה מהותית מתכשיטיו של הגבר. הגבר מתייחס לטבעת עם חותם כתכשיט, לעומת האשה אשר דווקא טבעת ללא חותם, היא המהווה תכשיט אצלה.
יש לכל גבר להשתדל מאוד להכיר את צרכי אשתו, וכן האשה להכיר את צרכי בעלה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]