הסרת פחדים / רפי זברגר

שבת ס ע''א

הקדמה

המשנה בדף שלנו ממשיכה לפרט גזירות חכמים על איסור יציאה בשבת עם מלבושים שונים. המשנה פתחה בדין הבא:
לא יצא האיש בסנדל המסומר. 
סנדל המסומר הינו סנדל שדפקו מסמרים על סולייתו, מנהג שנהגו בו חיילים רומאים. רצועות של עור מחוברות מלמעלה כדי לרכוס בהם את הסנדלים על הרגלים. 
מאמר זה יעסוק בשורש הגזירה המוסבר מיד בתחילת הגמרא.
 

הנושא

סנדל המסומר מאי טעמא?
הגמרא תמהה מדוע נאסרו סנדלים אלו, והרי אדם אינו נאסר לצאת לרשות הרבים עם מלבושיו. התשובות השונות של האמוראים מלמדות כי גזירת היציאה בסנדל הייתה מפני אירוע היסטורי שקרה, ולא מפני חששות רגילים של יציאה מרשות לרשות בשבת. 
אמר שמואל: שלפי הגזרה היו, והיו נחבאין במערה, ואמרו: הנכנס – יכנס, והיוצא - אל יצא. נהפך סנדלו של אחד מהן. כסבורין הם, אחד מהן יצא וראוהו אויבים, ועכשיו באין עליהן. דחקו זה בזה, והרגו זה את זה, יותר ממה שהרגו בהם אויבים.
שמואל סיפר כי בימי הרומאים נחבאו היהודים במערות מחשש שימצאו אותם הרומאים ויהרגום. שהו שם תקופות ארוכות, ונאסר על היושבים שם לצאת. כמו כן נאסרה הכניסה למערה לאנשים חדשים. אחד מיושבי המערה הניח את סנדלו הפוך, והליכתו בתוך המערה נראתה ליושביה כאילו הוא יצא מן המערה וברח החוצה. מחשש שמא הרומאים הבחינו באותו אדם ועלולים להגיע תוך זמן קצר, נכנסו כולם לבהלה גדולה. מתוך אותה בהלה נדחקו האחד ברעהו, והרגו זה את זה במסמרות שהיו על סנדליהם של יושבי אותה מערה. מספר ההרוגים באירוע זה היה יותר גדול מההרג שביצעו בהם הרומאים. 
רבי אילעאי בן אלעזר אומר: במערה היו יושבין, ושמעו קול מעל גבי המערה, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים. דחקו זה בזה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.
רבי אילעי מספר כי המניע לבהלה היה שונה מזה בסיפורו של שמואל. לא היפוך הסנדל, אלא קולות ששמעו יושבי המערה, וחשבו כי או טו טו מגיעים הרומאים אל המערה. חששות כבדים אלו הכניסו אותם לפחדים עצומים, עד שעשו את המעשים המתוארים גם על ידי שמואל. 
רמי בר יחזקאל אמר: בבית הכנסת היו יושבין, ושמעו קול מאחורי בית הכנסת, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים. דחקו זה בזה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.
רמי בר יחזקאל מספר כי הסיפור לא אירע במערה אלא בבית כנסת, שם ישבו יהודים ושמעו קולות וחשבו כי מדובר באויב הרומאי. התוצאות זהות לשני הסיפורים האחרים: מהומה גדולה, שבעקבות סנדלים מסומרים נהרגו רבים מיושבי בית הכנסת. 
יש אומרים כי כל שלושת התיאורים קרו בפועל, ואלו גרמו לחכמים לגזור את הגזירה הבאה:
באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר.
נגזרה גזירה כללית, שלא לצאת בשבת עם סנדלים מסומרים, אשר גרמו לאסונות הכבדים בשעת השמד. 
אי הכי בחול נמי ליתסר?
שואלת הגמרא: אם אמנם הגזירה נובעת מן הסיפורים הנ''ל, מדוע לא גזרו איסור כללי של נעילת סנדלים מסומרים גם בימי חול?
מעשה כי הוה - בשבת הוה. 
הגזירה נבעה אך ורק מן המציאות המתוארת לעיל, ולא מפני חששות עתידיים. ומפני שהמעשה אירע בשבת קודש, גזרו רק על שבתות. 
בהמשך מציינת הגמרא כי הגזירה הייתה גם על ימים טובים, שגם בהם יש ''כינופיא'' – אספת אנשים בדומה למה שקרה בכל האירועים ההיסטוריים הנ''ל. הגזרה לא חלה על תעניות ציבור, למרות שגם בהם יש ''כינופיא'' כיוון שאירועים היו דווקא בימים של איסורי מלאכה (בלשון הגמרא ''כינופיא דאיסורא) ולא בימים שבהם אין איסור מלאכה כבימי תענית. 
 

מהו המסר

שלושת התיאורים ההיסטוריים אשר תוארו לעיל מספרים על בהלה גדולה שאירעה בעקבות ''מחשבה מוטעית''. מחשבה שמא אויבים קמים עליהם להורגם נבעה מטעות של נעילת סנדל הפוכה, או מקולות שהם שמעו (או חשבו שהם שומעים) במערה או בבית הכנסת. אנו יודעים כי כאשר אנשים לחוצים מאוד, אזי הם חוששים מכל דבר, וכל קול נשמע להם כאסון קרב ובא. כל חשש, ולוא הקטן ביותר, הופך להיות לחשש אימתני ונורא המכניס אנשים ללחץ היסטרי.
התיאורים הללו היו בתקופות קשות לעם ישראל, בהם היה פחד כבד מפני השלטון הרומאי, אשר זמם להרוג ולהשמיד את היהודים. אך ננסה ללמוד מכך גם על אירועים פחות דרמטיים, ופחות קשים שיכולים לקרות לכל אחד ואחד.
לפעמים, אנשים ''מכניסים להם לראש'' כל מיני חששות, אשר בינם לבין המציאות אין כל קשר. יכול להיות חשש מפני אמירה של מאן דהוא, או פחד מפני תוצאות שעלולות לקרות אם וכאשר יעשה מעשה מסוים, וכן הלאה על זה הדרך. הרבה מקרים, החששות הם אלו אשר גורמים לתוצאות לקרות בפועל. האדם כל כך חושש, עד שלבסוף הוא נכשל ולא מצליח במשימתו, רק בגלל אותו חשש.
נשתדל ''לעבוד על עצמנו'', ולנסות לנתח כל מצב וכל מקרה לגופו, לא להכניס לראשנו כל מיני תוצאות אשר עלולים לקרות, לפעול ולעשות דברים במתינות, ועד כמה שאפשר בשלווה, ואז בעז''ה נעשה ונצליח.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]