הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביטר הביטויים: "ועוד"; "תיובתא"

שבת סט ע"ב

אמר רב הונא: היה מהלך (בדרך או) במדבר, ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד.
חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה.
במאי קמיפלגי? מר סבר: כברייתו של עולם, ומר סבר: כאדם הראשון.
מיתיבי: היה מהלך בדרך ואינו יודע אימתי שבת - משמר יום אחד לששה. מאי לאו: מונה ששה ומשמר יום אחד? –
לא, משמר יום אחד ומונה ששה.
אי הכי, משמר יום אחד לששה? משמר יום אחד ומונה ששה מיבעי ליה!
ועוד, תניא: היה מהלך בדרך או במדבר, ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ומשמר יום אחד.
תיובתא (דרבי חייא) +מסורת הש"ס: [דחייא]+ בר רב! תיובתא...

שלבי הרישא של הסוגיה:

1.
הגמרא מסבירה את טעמי המחלוקת בין רב הונא וחייא.

2.
הגמרא מקשה על חייא בר רב [מתוך דיוק בברייתא] ומיישבת את הקושיה [על ידי ביטול דיוק].

3.
הגמרא מקשה על היישוב מפני שלא מתאים לניסוח הברייתא.

4.
הגמרא מקשה קושיה נוספת ["ועוד"] מברייתא נוספת שמשמע ממנה במפורש שלא כחייא בר רב,

5.
המסקנה: דינו של חייא בר רב נדחה.

6.
וכך פוסק הרמב"ם – כרב הונא:
רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כב:

המהלך במדבר ולא ידע מתי הוא יום שבת מונה מיום שטעה ששה ומקדש שביעי ח ומברך בו ברכת היום ומבדיל במוצאי שבת, ובכל יום ויום ואפילו ביום זה שהוא מקדש ומבדיל בו מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד כדי שלא ימות, ואסור לו לעשות יותר על פרנסתו שכל ט יום ויום ספק שבת הוא, ואם ידע שהוא שמיני ליציאתו או חמשה עשר ליציאתו וכיוצא בזה המנין הרי זה מותר לעשות מלאכה באותו היום שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירה בשבת, ושאר הימים חוץ מיום זה עושה כדי פרנסה בלבד. +/השגת הראב"ד/ ואם ידע שהיום שמיני ליציאתו או חמשה עש.ר ליציאתו וכיוצא בזה. א"א פי' יום אחד יתר על שביעיות אותו יום ניתר בכל מלאכה.+

7.
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק ב הלכה כב:

[ח] כרב הונא ודלא כחייא בר רב דאמר איפכא משמר יום אחד ומונה ששה דהא אתותב ע"כ:...

הרמב"ם פסק כרב הונא מפני שהגמרא סיימת ב"תיובתא" את הקושיה על חייא.

8.
ויש לשאול: מדוע הגמרא היתה צריכה להקשות מברייתא נוספת?

9.
אלא יש לומר, מכיון שהקושיה מהברייתא הראשונה בנויה על "דיוק" אין בה כדי לדחות לחלוטין את דעת חייא בר רב ברמה של "תיובתא... תיובתא". ולכן היה צריך להקשות מהברייתא השניה - שם משמע בבירור כנגד שיטת חייא.

10.
השאלה השניה היא, מדוע הגמרא לא הסתפקה רק בברייתא השניה ומדוע בכלל הביאה בתחילה את הברייתא הראשונה [ואמנם כך היא דרכה של הגמרא במקומות רבים],

11.
ועל כך יש לענות: אם היו מקשים רק מהברייתא השניה יכול היה חייא בר רב לומר שלדעתו הברייתא הראשונה - מתוך דיוק - תומכת דווקא בשיטתו ובין כך הגמרא היתה צריכה לדחות את ראייתו. בסופו של דבר יוצא, שיש צורך בשתי הברייתות כדי ליצור מסקנה של "תיובתא" – דחיה סופית של דעת חייא בר רב.

12.
ולפי ההסבר הנ"ל מובן מדוע הגמרא משתמשת בביטוי "ועוד" לפני ציטוט הברייתא השניה, ללמדנו, שיש צורך בשתי הברייתות כדי ליצור קושיה חזקה.