הקושי בעלייה וזהירות בירידה / רפי זברגר

שבת נח ע''א-ע''ב

הקדמה

המשנה בתחילת הפרק פסקה כי אסור לצאת ב''כבול'' לרשות הרבים. רבי ינאי התבלט בגמרא בין שני הסברים:
1. ''כבלא דעבדא'' – חותם על בגדיו של עבד, המעיד לכולם כי הוא עבד. לפי הסבר זה, יהיה מותר לאשה לצאת עם ''כיפה של צמר'' (כובע תחת השכבה שלה), כיוון שאין חשש לשליפתו, שאם תשלוף אותו יתגלו שערותיה.
2. ''כיפה של צמר'' (לעיל). לפי הסבר זה יש לומר כי ''כבלא דעבדא'', בוודאי נאסר.
רבי אבהו סובר כאפשרות השנייה והמשנה אוסרת לאשה לצאת עם ''כיפה של צמר'' וכל שכן שאסור לצאת עם ''כבלא דעבדא''.
שמואל חולק עליו וסובר כאפשרות הראשונה, והמשנה אוסרת רק ''כבלא דעבדא'' אך ''כיפה של צמר'' לא נאסר.
במסגרת דיוני הגמרא על דעתו של שמואל, מסייגים את דינו רק למקרה שהאדון של העבד הכין לו את החותם (''כבלא דעבדא'') ורק בחותם שבצוואר. אבל אם האדון הכין את החותם בחותם בכסותו (בגד במקום אחר בגופו) או שהעבד בעצמו הכין את החותם, אין העבד נאסר לצאת לרשות הרבים עם החותם.
תוך כדי הדיונים הללו הובאה ברייתא העוסקת בדין יציאה עם חותם לרשות הרבים, במאמר זה נעסוק בדיון על הסיפא של אותה ברייתא. 
 

הנושא

אמר מר: לא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא בזוג שבצוארה, ולא בזוג שבכסותה. זה וזה אין מקבלין טומאה.
לאחר שהרישא של הברייתא עסקה באיסורי יציאה של העבד עם חותם, עברה הסיפא לדון על יציאה בהמה עם חותם. הברייתא אוסרת לבהמה לצאת עם חותם, בין שהוא בצוואר הבהמה או בכסותה (מעילים שעושים לסוסים כדי שלא ייטנפו). עוד פוסקת הברייתא כי אסור לבהמה לצאת גם עם זוג (פעמון) בין בצווארה ובין בכסותה. הזוג בשני המקומות (בצוואר או בכסות) אינו מקבל טומאה, כיוון שאינו מוגדר כתכשיט של הבהמה (רק תכשיט אדם מקבל טומאה). 
וזוג דבהמה אין מקבלין טומאה? ורמינהו: זוג של בהמה – טמאה, ושל דלת - טהורה, של דלת ועשאו לבהמה – טמאה, של בהמה ועשאו לדלת, אף על פי שחיברו לדלת וקבעו במסמרים – טמא. שכל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה.
מקשה הגמרא על דין הברייתא לעיל, אשר קבע כי זוג של בהמה אינו מקבל טומאה מברייתא אחרת, שם למדנו את הדינים הבאים:
1. זוג (פעמון) של בהמה מקבל טומאה. זהו הדין המנוגד למה שלמדנו קודם לכן. 
2. פעמון על הדלת אינו מקבל טומאה, כיוון שהוא ''טפל'' לדלת, והדלת לא מקבלת טומאה כיוון שהיא מחוברת לקרקע, וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואינו נטמא. 
3. פעמון של דלת אשר ''הוסב'' לפעמון של בהמה – מקבל טומאה. כמו פעמון של בהמה (סעיף קודם). 
הסבר: פעמון של דלת הרי אינו מקבל טומאה, וכדי להביאו למצב של ''קבלת טומאה'' מספיקה מחשבה אשר "מורידה'' אותו לדרגה של פעמון בהמה המקבל טומאה. 
4. פעמון של בהמה אשר ''הוסב'' להיות פעמון של דלת – אינו מקבלת טומאה, למרות שחיבר את הפעמון לדלת במסמרים. 
הסבר: פעמון של בהמה מקבל טומאה, וכדי להוציאו מידי "כלי המקבל טומאה'' למצב שאינו מקבל טומאה יש ''לעשות מעשה'' בכלי. וכל עוד לא עשו מעשה אשר ''משנה את הכלי מכפי שהיה'' אין הכלי ''עולה מידי טומאה''. 
הערה: חיבור לדלת אינו נחשב מעשה, כיוון שלא בוצע שינוי בפעמון עצמו. 
אם כן, למדנו ברישא (של הסיפא) כי פעמון בהמה מקבל טומאה, בניגוד לנאמר לעיל כי זוג בהמה אינו מקבל טומאה. 
לא קשיא: הא דאית ליה עינבל, הא דלית ליה עינבל.
מחלקת הגמרא בין שתי הברייתות. הברייתא השנייה אשר טימאה פעמון של בהמה, עוסקת בפעמון עם ענבל, ושניהם ביחד מהווים ''כלי'' ולכן מקבל טומאה. לעומת זאת הברייתא הראשונה עוסקת בפעמון ללא ענבל, ולכן אינו כלי, ואינו מקבל טומאה.
 

מהו המסר

למדנו היום את הכלל הידוע בהלכות ''הכשר לקבל טומאה'', כי הכלים מוכשרים לקבל טומאה כבר ע''י מחשבה, אך אינם עולים מידי טומאה אלא רק בשינוי מעשה.
משמעות כלל זה: כדי ''להוריד חפץ'' להיות מסוגל לקבל טומאה, שזו ''דבר שלילי'', מספיקה ''פעולה קלה'' כמו מחשבה, וכבר החפץ הופך להיות כלי ומוכשר לקבל טומאה. אך להחזיר את המצב לקדמותו, להפוך אותו בחזרה לחפץ שאינו כלי, ואז אינו מקבל טומאה (''דבר חיובי'' מבחינת הטומאה) צריך ''פעולה חזקה'' של מעשה, ולא מספיקה מחשבה בלבד.
נוכל ללמוד מכלל זה מסר מאוד חשוב ומעניין לחיים: כדי להרוס, להוריד, לרדת ברמה ובחשיבות, מספיקה ''פעולה קלה'' וכבר האדם יורד מגדולתו ומחשיבותו. אך כדי לעלות, לכבוש, להשיג דברים יש לעשות מאמצים גדולים מאוד, והרבה עשייה ופעולה עד אשר מגיעים למטרה הנכספת.
נלמד מכך כי יש לעמול קשה בחיים על מנת להתרומם, להשתפר, לעלות ולהשיג דברים. ומנגד יש להיזהר מאוד, כאשר אדם נמצא ברמה זו או אחרת, מלעשות פעולות, אפילו פשוטות ו''קלות'' אשר עלולות לדרדר אותו מטה במהירות עצומה.
הכלים יורדין לידי טומאתן כבר במחשבה, ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה.
הערה: מסר זה נכתב גם במאמרנו על מסכת מנחות (ס''ט), ואנו מצטטים את אותו מסר גם בדף שלנו, בבחינת: "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר''.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]