גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רי"א, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף מט ע"א
בענין חובת מסירת נפש בשעת גזירת מלכות (א)
פעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק, ראהו קסדור אחד, רץ מפניו ורץ אחריו, וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו מה זה בידך, אמר לו כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה, לפיכך קורין אותו "אלישע בעל כנפים" (מט ע"א).
פרט אחד במעשה זה עורר את תמיהתם של רבותינו הראשונים ז"ל, והוא, מדוע כשהגיע הקסדור אל אלישע "נטלן מראשו", הלא אמרו חז"ל (סנהדרין עד:) ש"בשעת גזרת המלכות - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור... מאי מצוה קלה, אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא" (-שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חבריו ישראל" וכו'. רש"י), ואם כן היה לו למסור עצמו ולהניחם על ראשו.
ומצינו בדבריהם כמה תירוצים בזה: הריטב"א כתב בזה"ל: "ומסתברא דלא קשיא, דהא מצות תפילין בחיוב תורה אינו אלא בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים, ולהניח כל היום הוא מדת חסידות, וכיון שכן לא היה יכול למסור עצמו עליהם על שאר היום". תירוץ זה כתב גם ה'כסף משנה' (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"א-ג) מדעת עצמו: "וההיא דאלישע לא מכרעא, דכבר קיים באותו היום מצות תפילין". והקשה על כך הפר"ח (על הרמב"ם שם): הלא "מצות תפילין כל היום", ואם כן הקושיא במקומה עומדת - שהיה לו למסור עצמו על כך.
והנה, ביסוד מצות תפילין איתא בשו"ע (או"ח סי' לז ס"ב): "מצותן להיות עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי וכו' ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום, ומ"מ צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת קר"ש ותפלה", והסתפק ה'פרי מגדים' (א"א ס"ב) במש"כ המחבר: "מצותן כל היום", אם היא מן התורה או מדרבנן - שהרי מה"ת יוצאים כשמניחם רגע אחד בכל יום, וחז"ל תקנו שיהיה מצותן כל היום, ועכשיו בטלוה. [יצויין, שבדברי הריטב"א מבואר צד שלישי בזה, ש"מצות תפילין בחיוב תורה אינו אלא בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים, ולהניח כל היום הוא מדת חסידות"].
וכתב הפמ"ג שמדברי הלבוש (שם ס"ב) משמע שמדאורייתא מצותם כל היום, וז"ל: "דהא סתם כתיב 'וקשרתם אותם' כו', משמע קשירה תמידית, ועוד כתיב 'והיו לטוטפות בין עיניך', ואות וזכרון צריכים להיות תמידין". ולפי דברי הלבוש כתב הפמ"ג, שאם לא הניח אדם תפילין כלל ביטל מצוה, ובהניח עליו רגע אחד קיים המצוה, ולשאר כל היום - מצות הנחת תפילין היא מצוה קיומית, ומצוה מן המובחר שיהיה עליו כל היום. (דבר זה שכתב ש"מצות תפילין בחיוב תורה אינו אלא בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים", צריך ביאור איה מקורו. ובפשיטות מקורו הוא ממה שאמרו (ברכות יד:): "כל הקורא קר"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו", דמוכח שבשעה שקורא קר"ש, עליו להיות לבוש בתפילין. אכן, עדיין צ"ב, כי לפ"ז דין הוא בהל' קר"ש, שלא יקרא בלי תפילין כי נראה כמעיד עדות שקר, ולא מצד מצות תפילין, שיהא לבוש בתפילין בשעה שקורא קר"ש, ואילו מלשון הריטב"א משמע שתנאי הוא במצות תפילין, שיניחו בשעה שמקבל עליו מלכות שמים. ולאור דברי הריטב"א, יש מקום להעיר על מה שדנו האחרונים (עי' 'אלפסי זוטא' להרמ"ע מפאנו ברכות שם; וכן מובא בשם הרה"ק מלובלין), שמה שאמרו "כל הקורא קר"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו", אינו אמור כשמניחן אחרי שעה, ואין חובה לחזור ולקרות אח"כ קר"ש בתפילין, ואילו לדברי הריטב"א חובת לבישתן היא בשעת קבלת עומ"ש, יש חובה לחזור ולקרות קר"ש כשלבוש בתפילין. ויתכן גם שהקר"ש שיוצא בה האדם ידי חובתו – חייב להיות בתפילין (עי' שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שנט; שו"ת 'בית יצחק' או"ח סי' יז אות ג; שו"ת 'לבושי מרדכי' תליתאה סי' ה; שו"ת מהרש"ג סי' נב אות ג; שו"ת 'ארץ צבי' סי' א וסי' לג))
נחזור לעניינינו - חובת מסירות נפש בשעת הגזירה. מדברי הריטב"א למדנו שרק ענין כזה שאין בו אלא מדת חסידות, אין בו חובת מס"נ - גם בזמן שיש גזירת מלכות. אכן, בדברי ה'כסף משנה' - שביאר הענין שלא מסר נפשו משום שכבר קיים מצות תפילין בו ביום - יתכן שסובר שישנה מצוה ממש להיות בתפילין כל היום, עכ"פ מצוה קיומית - דאורייתא או דרבנן - כספיקת הפמ"ג, ונמצינו למדים, שאין חובת מס"נ במצות עשה כזו שאינה אלא מצוה קיומית [ואילו לדברי הריטב"א יתכן שגם במצות עשה קיומית - יש חובת מס"נ, ורק בדבר שהוא ממדת חסידות, אין חובה], ואילו במ"ע שהיא מצוה חיובית - לכו"ע יש חובת מס"נ בשעת גזירת מלכות (וכ"כ הנושאי כלים על הרמב"ם שם בדעתו). ומקושית הפר"ח למדנו שגם על מצוה קיומית ישנה חובת מס"נ.
בעיקר הדברים נחלקו הראשונים (רמב"ן ורשב"א, ר"ן וריטב"א כאן, נמוק"י סנהדרין שם), וכתבו שמה שאמרו שבשעת גזירת מלכות חייבים במס"נ אפילו על מצוה קלה, אינו אלא כשגזרו לעבור על מצות לא תעשה, אבל אם גזרו לעבור על מצות עשה אין בה חובת מס"נ. ומצינו בדבריהם שתי סברות: א. ד"שב ואל תעשה שאני", קיל יותר ואין בה חובת מס"נ; ב. דממילא "הן יכולין לבטלה ממנו על כרחו, שיניחוהו בבית האסורים, ותבטל מאליה, הלכך מבטל ואל יהרג". ונפק"מ ביניהן, אפשר במש"כ ה'ראש יוסף' (בסוגיין) דעל לאו שאין בו מעשה ג"כ אין בו חובת מס"נ בשעת גזירת מלכות, והדבר תלוי: דלפי סברא הא' הדבר נכון, כי מאחר שאינה עבירה בידים - בקום ועשה - אין בה חובת מס"נ. אכן, לפי הסברא הב' לא יתכן לומר רק בהימנעות מקיום מצות עשה, שיכולים למנוע מאדם להניח תפילין או לשבת בסוכה, אכן, בלאוים שאין בו מעשה - ישנם הרבה מקרים שאי אפשר לכוף את האדם לעבור עליהם ממילא, ולא יהא שייך סברא זו.
גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רי"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף מט ע"א
בענין חובת מסירת נפש בשעת גזירת מלכות (ב)
במאמר הקודם הבאנו דברי הראשונים בענין אלישע בעל כנפים - שהוריד את תפיליו כשהקסדור רץ אחריו והגיע אצלו (דף מט ע"א) - שהקשו, הא קיימא לן שבשעת גזרת המלכות, אזי אפילו על מצוה קלה - יהרג ואל יעבור (סנהדרין עד:), ומדוע לא מסר נפשו והניחם על ראשו.
והביאו הראשונים את דברי הרמב"ן שעל מצות עשה אין חובת מסירת נפש גם בשעת גזירת מלכות (ועי' ש"ך יו"ד סי' קנז סק"ז דה"ה בפרהסיא, אין חובת מס"נ על מצות עשה, ומשו"ה לא מסר אלישע את נפשו על כך). אמנם על עיקר שיטה זו - מצינו ראשונים שחולקים עליו (עי' שו"ת ריב"ש סי' קעא. וכן כתבו נושאי הכלים בדעת הרמב"ם פ"ה מהל' יסוה"ת ה"א. עיי"ש בכ"מ, לח"מ ופר"ח. וכ"כ הריטב"א בסוגיין), ולדבריהם - לא מסר נפשו כשהגיע אל הקסדור, כי כבר יצא ידי חובת מצות תפילין באותו יום, ואין חובת מסירות נפש בשעת גזירת מלכות על מצות עשה שאינה חיובית, או על מדת חסידות לבד. והבאנו שתי סברות בדעת הרמב"ן - שאין חובת מסירות נפש במצות עשה גם בשעת גזירת מלכות ובפרהסיא: א. ד'שב ואל תעשה שאני', דחטא בשב ואל תעשה קל יותר ואין בו חובת מס"נ. ב. דממילא "הן יכולין לבטלה ממנו על כרחו, שיניחוהו בבית האסורים, ותבטל מאליה הילכך מבטל ואל יהרג", יעו"ש.
סברא נוספת מצינו בדברי הרשב"א, וז"ל: "דהני מילי במצות לא-תעשה, אבל דמצות עשה לא, דשב ואל תעשה שאני דלא מוכחא מילתא". פירוש, כי בעבירה על מצות עשה אין הדבר מוכח שעובר על המצוה, כי יתכן שכבר קיים המצוה מקודם, או שיקיימו אחרי כן, ואילו במצות לא תעשה - הדבר מוכח שעובר על המצוה, ולכן יש בה חובת מסירות נפש. ולפי זה אין חילוק בין מצות עשה למצות לא תעשה מצד סוג וחומר העבירה או המצוה, כי עיקר החילוק הוא במציאות הדברים שישנם במצוות עשה בשונה מבמצות ל"ת.
כעין סברא זו יש גם בתוס' בסוגיין (ד"ה נטלם): "ואע"ג דאמר בסנהדרין בשעת גזרת המלכות אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ואפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור. היינו, משום דבשינוי ערקתא מתנהג כעובד כוכבים ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל, אבל הכא אינו עושה כלום אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת והרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו".
ונפקא מינה בין סברות אלו הוא, כגון כשאונסים את האדם ללבוש בגד של ד' כנפות ללא ציצית, אזי הסברא השניה (שמובאת ברמב"ן) - שהפטור במצות עשה הוא משום ש"הן יכולין לבטלה ממנו על כרחו, שיניחוהו בבית האסורים ותבטל מאליה" וכו' - אינה שייכת בזה, שהרי לבישת בגד של ד' כנפות אי אפשר שתהיה מאליה, ואין יכולים לגרום שתתבטל מצוה זו מאליה, וכמו כן סברת הרשב"א והתוס' שחובת מסירות נפש היא כשניכר שעובר עבירה - לא שייכת בזה, כי הדבר ניכר שעובר על מצות ציצית. ולפי סברות אלו יש בהן חובת מס"נ. ואילו סברת הרמב"ן שאין חובת מס"נ במצות עשה ד'שב ואל תעשה שאני' - שייכת גם בזה, והוא על פי דברי ה'מרדכי' (מנחות סי' תתקמד): "אומר ה"ר שלמה מדרויי"ש, שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללבשו עד שיתקן אותו, שאם לובשו עובר בעשה, והשיב ר"י דליתיה... דמצות עשה דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו, ולא אמר הכתוב בלשון 'לא תלבש בגד שיש לו ארבע כנפים בלא ציצית', דאז ודאי היה הדין עמו, אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית, ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש, וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת...". הרי שעמדו בזה הראשונים אם יש איסור ללבוש ארבע כנפות ללא ציצית, ולדברי המרדכי אין בכך איסור, אלא, שכשלובש אדם בגד כזה עליו להטיל ציצית, ולפי זה כשאין מטילים ציצית אין זו אלא עבירה בשב ואל תעשה, ואין כאן עבירה בידים - ולכן לא תהיה בה חובת מסירת נפש.
ה'כסף משנה' (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"א-ג) כתב להוכיח כדעת הרמב"ם - שבשעת הגזירה או בפרהסיא חייבים במס"נ גם על מצות עשה - ממה שמצינו ברבי חנינא בן תרדיון שמסר נפשו ללמוד תורה, כמו שמסופר בגמרא (ע"ז יח.): "שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו, הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור..." (ועע"ש). וכמו כן מצינו אצל רבי יהודה בן בבא (סנהדרין יד.). וכן יש להקשות מרבי עקיבא שמסר נפשו בשעת גזירת מלכות, והיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה, ומסירת נפשם היה על הרבצת תורה שאינה אלא מצות עשה.
וכמה תירוצים נאמרו בזה: האחד, שמתוך מדת חסידות עשו כן (עי' כס"מ שם; כנה"ג יו"ד סי' קנז הגהות ב"י אות ה), כי מצינו מחלוקת הראשונים אם מותר לאדם למסור נפשו באופן שאין בו חובת מס"נ, לדעת הרמב"ם אסור (עי' הל' יסודי התורה פ"ה ה"ד: "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו"), ואילו לדעת הרבה ראשונים (רמב"ן, רשב"א ור"ן בסוגיין, וכ"כ הרא"ש במס' ע"ז פ"ב סי' ט) רשאי אדם למסור נפשו גם במקום שאין חייבים בכך. ואפילו לפי דעת הרמב"ם - הביא הכס"מ בשם הנמוק"י (סנהדרין סו"פ בן סורר ומורה) ש"אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים, ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את ה', ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה, כדי שיראו העם ולמדו ליראה את ה' ולאהבו בכל לבם".
וב'כנסת הגדולה' (שם) כתב: "דלא אמרינן על מ"ע יעבור ואל יהרג, אלא במצוה אחת, אבל בכללות התורה ודאי דיהרג ואל יעבור, ורבי יהודה בן בבא מסר עצמו על הסמיכה, משום דאם אין כאן סמיכה הרבה מצוות ל"ת מתבטלין". תירוץ זה יעלה יפה כלפי רבי יהודה בן בבא, אכן, כלפי רבי עקיבא ורבי חנינא בן תרדיון אינו עולה יפה, כי הלא בביטול תלמוד תורה לא מתבטלות הרבה מצוות ל"ת, אם לא דנימא שמצות ת"ת נחשבת ככללות התורה מצד עצמה, וכשגוזרים עליה חייבים למסור את הנפש על כך, והגם שאינו אלא מצות עשה.
ה'פרי חדש' (שם) תירץ, שתלמוד תורה דרבים שאני, והיינו, שעל מצות תלמוד תורה דרבים חובה למסור הנפש, הגם שאינה אלא מ"ע (וע"ע מנ"ח מצוה רצו אות יב; אור גדול סי' א).
