אבחנה ללא מילים / רפי זברגר

שבת נב ע''א

הקדמה

במשנה הראשונה בפרק שלנו למדנו על מצוות שביתת בהמה, והאיסור לגרום לבהמה לעבור על אחת משלושים ותשע מלאכות האסורות בשבת. בין היתר, אסור לשים משוי על הבהמה כדי שתצא איתו מרשות לרשות. אך אם המשוי ''שומר על הבהמה'' אזי הוא מוגדר כ''תכשיט'' שלה, ואין איסור ביציאתה. בין היתר למדנו במשנה כי: 
יוצא הגמל באפסר, ונאקה בחטם.
אפסר הוא חבל העובר דרך פיו של הגמל, ובעזרתו שולטים בגמל. נאקה היא הנקבה של הגמל, אשר יותר ''פעילה'' מהזכר, ולכן יש צורך בכלי יותר חזק לשלוט עליה, כמו "חטם" אשר עשוי מברזל ועובר דרך חוטמה של הנאקה. הגמרא דנה האם מותר לגמל לצאת עם חטם. הרי אמרנו כי גמל יכול להסתפק באפסר, ולכן שואלת הגמרא, האם בהמה יכולה לצאת גם אם שמו עליה ''שמירה יתירה'' זו (חטם ''שומר'' יותר טוב על הגמל, אך אין צורך בשמירה חזקה כזאת)? במילים אחרות: האם שמירה יתירה עדיין נחשבת לתכשיט ומתירה את היציאה של הבהמה מרשות לרשות? במאמר זה נרחיב בסוגיא זו.
 

הנושא

הגמרא מנסה לומר כי שאלה זו תלויה במחלוקת תנאים:
כתנאי, אין חיה יוצאה בסוגר. חנניה אומר: יוצאה בסוגר ובכל דבר המשתמר.
מחלוקת בין חנניה לתנא קמא, האם מותר לחיה לצאת עם קולר על צווארה (בלשון המשנה ''סוגר'') או לא.
במאי עסקינן? אילימא בחיה גדולה, מי סגי לה סוגר? ואלא בחיה קטנה - מי לא סגי לה סוגר?
הגמרא מנסה להבין את המצב, ושואלת: אם מדובר בחיה גדולה, הרי סוגר אינו מספיק טוב, ואם בחיה קטנה מדוע תנא קמא אוסר לצאת בסוגר?
אלא לאו חתול איכא בינייהו. תנא קמא סבר: כיון דסגי לה במיתנא בעלמא - משאוי הוא, וחנניה סבר: כל נטירותא יתירתא - לא אמרינן משאוי הוא.
הגמרא מעמידה את הברייתא בחתול, אשר ''אינו דורש'' סוגר, וניתן להסתפק בחבל רגיל, לכן שימוש בסוגר על חתולה מוגדרת כ''שמירה יתירה''. לפי הסבר זה, אמנם יש מחלוקת תנאים האם מותר לבהמה לצאת עם כלי המהווה שמירה יתירה או לא.
אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה.
רב הונא בשם שמואל פוסק כחנניה כי שמירה יתרה על בהמה אינה אוסרת את השימוש בה.
הגמרא מספרת סיפור הקשור לנושא:
לוי בריה דרב הונא בר חייא, ורבה בר רב הונא הוו קאזלי באורחא. קדמיה חמרא דלוי לחמרא דרבה בר רב הונא. חלש דעתיה דרבה בר רב הונא.
שני חכמים, לוי ורבה הלכו בדרך. חמורו של לוי הקדים את חמורו של רבה, עובדה אשר ציערה את רבה, כיוון שהוא חשב כי לוי בכוונה הקדים, למרות שרבה היה ''גדול'' ממנו בחכמה.
אמר: אימא ליה מילתא, כי היכי דאיתותב דעתיה.
לוי שם לב לצערו של רבה, חשב בליבו לומר לו משפט כלשהוא שיישב את דעתו של רבה. ואז:
אמר לו: חמור שעסקיו רעים כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת?
שאל לוי את רבה: האם חמור כמו שלי, אשר ''עסקיו רעים'' ואין אפשרות לשלוט עליו (כך הוא הסביר לרבה ברמז, מדוע הקדים חמורו לחמור של רבה), יכול לצאת בפרומביה בשבת? למדנו בברייתא כי בהמות ''לובדקים'' (ממקום הנקרא לוב) יוצאים באפסר. אם כן שאל לוי: האם הוצאה של הלובדקים בפרומביא, שהיא שמירה חזקה יותר ואינה נצרכת ללובדקים, האם יציאה כזאת מחייבת או לא? [זוהי בעצם שאלת סוגייתנו לגמרי ''שמירה יתירה'']
אמר ליה : הכי אמר אבוך משמיה דשמואל - הלכה כחנניא.
ענה לו רבה כי רב הונא, אביו של לוי, אמר בשם שמואל כי הלכה כחנניה ושמירה יתירה אינה אוסרת את הוצאת הבהמה. 

מהו המסר

נשים לב למספר נקודות בסיפור:
• רבה כלל לא אמר ללוי כי ''חלשה דעתו'', אלא כנראה לוי ראה זאת במבט עיניו, אף ללא מילים של רבה.
לוי הבין כי זה המצב, ויש לעשות משהו עם זה, ולנסות לרצות את רבה באיזה שהוא אופן.
• לוי הבין שאם יגיד לו במפורש כי הוא לא התכוון להקדים את רבה, ורק החמור ''אשם'' בכך, הוא עלול לגרום לו קצת בושה. שהרי עצם צערו של רבה, יכול להתפרש כ''חיפוש הכבוד'' ודיבור מפורש על כך, עלול לגרום צער לרבה. לכן, לוי מצא דרך מקורית, כאשר שאל שאלה הלכתית, ותוך כדי אמירת השאלה, "התגנב" הסבר לצער שלוי ציער אותו בהקדמתו.
למדנו על יכולת אבחנה יפה ורגישות גדולה של לוי בקשרים שלו עם רבה, בלכתם בדרך יחדיו.
ננסה גם אנו לצעוד מעט במשעול זה, לנסות ''לקרוא'' את הזולת. להבין מה בדיוק מציק לו? ומאילו נסיבות?
אם הצלחנו לאבחן את המצב, יש לפעול ברגישות רבה עם כל הסובבים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]