דיוק וחידוש ברש"י

שבת דף מט

עמוד ב

רש״י ד״ה משום דכתיב והמלאכה היתה דים. ואי מנינן לתרוייהו הוו ארבעים ומדתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת איכא חד דלא ממנינא ובהני תרי דאיכא למימר דלא מלאכה נינהו ולא ידענא הי מינייהו נפיק והכי קא מיבעיא ליה והמלאכה היתה דים ממנינא היא ומלאכה ממש קאמר והכי קאמר המלאכה שהיו עושין היו עושין די לא פחות מן הצורך ולא יותר מן הצורך כגון רידודי טסין לציפוי הקרשים לדי היו מרדדין אותם וכן בטווי של יריעות והאי לעשות מלאכתו הוא דמפיק ומסייע למאן דאמר במסכת סוטה (דף לו) לעשות צרכיו נכנס לשכב עמה אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו ואמר לו עתידין אחיך ליכתב על אבני אפוד רצונך שימחה שמך מביניהם כו' או דילמא האי לעשות מלאכתו מלאכה ממש הוא ומסייע לה לאידך: והאי והמלאכה היתה דים. לאו מלאכה היא אלא כדמשמע קרא בהבאת נדבה וכמאן דאמר שלימא ליה עבידתא מלאכת ההבאה שלא היו צריכין עוד וכל מידי דרמי עליה דאינש קרי ליה עבידתא כדאמרינן במסכת סוטה (דף לג.) בטילת עבידתא דאמר סנאה לאייתויא להיכלא ואינו אלא צבא מלחמה להחריב:

מנפלאות רש"י והקשרים הנטווים בין לשון ללשון וכעין הרעיון המתבטא דווקא כאן בגמרא שקבעו את מספר מלאכות שבת כמספר הפעמים המופיע מלאכה בתורה באופן רנדומלי ללא קשר עניני לשבת או כמספר מלאכות שבמשכן וזה קובע לחיוב חטאת בשבת, ומכאן שישנם עוד חוטים הטווים את מארג תורתינו הקדושה מעבר לפשט.

הנה בד"ה הראשון מציין רש"י למובאה ממסכת סוטה ומצטט באריכות משם ולכאורה :
א) לא היה צריך לציין מ"מ כשאינו נצרך לביאור בפרט שמביא הכל, ב)ועוד למה המשיך מהגמרא שם והביא דווקא את החלק עתידין אחיך להיכתב על אבני אפוד וכו' שזה גם לא בהמשך אחד לעשות צרכיו נכנס לשכב עמה, וזה גם לא ציטוט מדוייק כלל,
ובד"ה השני מביא שוב ציטוט ומקורו ממסכת סוטה, ושם נאמר בגמרא מעשה בשמעון הצדיק ששמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר בטילת עבידתא דאמר שנאה לאייתאה על היכלא ונהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו וכתבו אותה שעה וכיוונו, וברש"י עבידתא. חיל לשון העביד את חילו עבודה גדולה (יחזקאל כט): ואם כן הפלא היותר גדול למה רש"י נזקק למראה מקום זה מהגמרא, הרי יכל להביא את המקור הקדום יותר מנביא יחזקאל שעבודת צבא להחריב נקראת עבודה גם כן, וכנאמר שם {יח}  בֶּן אָדָם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדֹלָה אֶל צֹר כָּל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר עָבַד עָלֶיהָ: ומבאר רש"י העביד את חילו. על צור עבודה גדולה : כל ראש. אנשי חיילותיו : מוקרח וכל כתף מרוטה. כדרך הצרים על העיר ימים רבים וטורחים ויגיעים בשאת משאות עצים ואבנים והוא לכד את צור בעשרים ושלש למלכותו כמו שמצינו בסדר עולם, מוקרח קאלב''ו בלע''ז : מרוט'. פלי''אה בלע''ז : ושכר לא היה לו. לאחר ששללו שללה עלה הים ושטף מהם לפי שנגזר עליה ועל שללה ליאבד בים

אלא ששוב נראה כאן מרש"י שאף בסדר הש"ס הכל ארוג ומחובר, שני המקורות לשני סוגי המלאכה מובאים בסמיכות באותה מסכת סוטה (הכהן בבית המקדש משקה אותה) ובמ"מ הראשון למלאכה המשיך והביא רש"י אבני אפוד שלובש הכהן הגדול בבית המקדש, ובמ"מ השני ממה שאירע לכהן גדול שמעון הצדיק ביום הכיפורים בבית המקדש (ואנו מזכירים בתפילת "יום הכיפורים" עשרה הרוגי מלכות שהם כנגד מכירת יוסף על ידי אחיו) ויום הכפורים נקרא גם שבת שבתון, ועוד יותר רש"י העדיף להביא מ"מ זה מלהביא מהנביא יחזקאל המדבר על נבוכדנצר מחריב בית המקדש,

עוד נאמר כל הכופר בשבת כאילו כפר בכל בתורה כולה, התורה והשבת שניהם קשרי הנישואין של עם ישראל להקב"ה והמשכן איוה כהוכחה לדיור הקב"ה בינינו וסליחתו ביום הכיפורים לאחר הבגידה בחטא העגל, חורבן הבית הם הגירושין כביכול ועל כן סיפור החורבן מופיע במסכת גיטין, והסוטה היא סמל הבגידה, על שני חטאים עם ישראל עדיין בגלות עד שיגיעו לתיקונם השלם, וכן נאמר במסכת שבת (דף קיח ע"ב) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, וכפי שסיום מסכת סוטה (דף מט ע"ב) במשנה הגאולה בעקבתא דמשיחא, הסליחה השלימה על הבגידה תתבטא בביאת משיח ובנין בית המקדש במהרה בימינו אמן כי"ר