התייחסות למעידה חד פעמית / רפי זברגר

שבת מח ע''א

הקדמה

ברישא של המשנה הראשונה בפרק, למדנו על דברים שאסור להטמין בהם, בין אם הם יבשים ובין אם הם לחים. בסיפא של המשנה למדנו על דברים שאין להטמין בהם רק כשהן לחין. להלן לשון הסיפא: 
ולא בתבן, ולא בזגין, ולא במוכין, ולא בעשבין, בזמן שהן לחין. אבל טומנין בהן כשהן יבשין:
תבן ועשבים – כשמם כן הם.
זגין הם הפסולת לאחר סחיטת הענבים ביקב,
מוכין – לפי הסברו של רש''י משמעות מוכין היא כל דבר רך, כמו צמר גפן צמר, או צמר התלוש מבהמה ועוד. 
כל המרכיבים הללו מוסיפים חום למאכל הנטמן בהם, רק כאשר הם לחים, ואז הם מוקצים ואסורים בשימוש. 
אך בהיותם יבשים אינם מוסיפים חום, ולכן אינם מוקצים, ומותר להטמין בהם. 
 

הנושא

בעא מיניה רב אדא בר מתנה מאביי: מוכין שטמן בהן, מהו לטלטלן בשבת?
שואל רב אדא את אביי, האם המוכין לאחר שימושם (לאחר שהטמין בהם) מותרים בטלטול?
יש כנראה להסביר את הספק באופן הבא: מוכין הוא דבר יקר שאין דרך שימושו להטמנה. ולאור זאת מנסה רב אדא לברר, האם שימוש בפעם אחת במוכין לצורך הטמנה הופכת את המוכין להיות מוכן להטמנה נוספת או לא.
אמר ליה: וכי מפני שאין לו קופה של תבן - עומד ומפקיר קופה של מוכין!
עונה לו אביי תשובה מעניינת, באופן של שאלה חוזרת: האם אדם אשר ''נאלץ'' להטמין במוכין, כנראה בגלל שלא היה לו תבן, (דבר זול יותר, וגם "מתאים להטמנה"), יחזור ויטמין שוב במוכין ולא בתבן?
זו כמובן שאלה רטורית שהתשובה עליה: לא ולא. כלומר, שימוש במוכין הינו חד פעמי (כנראה מחוסר ברירה אחרת), ולכן אינה זמינה להטמנה נוספת, מהווה מוקצה ואסורה בטלטול.
לימא מסייע ליה: טומנין בגיזי צמר, ובציפי צמר, ובלשונות של ארגמן, ובמוכין, ואין מטלטלין אותן.
הגמרא מביאה סיוע לתשובת אביי מהברייתא אשר מתירה להטמין בין היתר במוכין, אך אוסרת לטלטל אותם, כנראה מאותה סיבה המובאת בדברי אביי (הטמנה פעם אחת במוכין היקרים, אינה מחייבת הטמנה נוספת במוכין).
אי משום הא - לא איריא. הכי קאמר: אם לא טמן בהן - אין מטלטלין אותן.
דוחה הגמרא את ההוכחה, ואומרת כי אין זה הכרחי להסיק מהברייתא שהמוכין אסורים גם לאחר שימוש, שכן ניתן להסביר כי הברייתא אוסרת להטמין במוכין רק אם לא הטמין בהם, אבל לאחר הטמנה בהם – ייתכן שיהיה מותר להטמין שוב.
אי הכי, מאי למימרא?
ממשיכה הגמרא ומנסה להבין: אם אמנם אנו דוחים את ההוכחה מהברייתא, וסוברים כי האיסור בטלטול הינו רק אם לא טמנו במוכין, אזי מהו החידוש של הברייתא, הרי ברור שאם לא טמן – אין "ייחוד שימוש למוכין" ולכן אסור לטלטלם.
מהו דתימא: חזי למזגא עלייהו – קא משמע לן.
עונה הגמרא כי בכל אופן יש חידוש גם בדין זה, שהרי ניתן היה להתיר לטלטל את המוכין, שהרי ניתן תיאורטית להשתמש בהם גם כדי לשבת עליהן, ומצד זה לא היו נחשבים למוקצה, לכן מחדשת הברייתא כי מוכין אינם מיועדים לישיבה עליהן (יקרים מידי) ולכן אם לא טמנו בהן – אין לטלטלם.
אם כן, דחינו את ההוכחה מן הברייתא, אך בהחלט לא דחינו את תשובתו וסברתו של אביי.
. 

מהו המסר

הסברא של אביי בתשובתו, הטוענת כי אדם אשר הטמין במוכין בדיעבד (למרות שהם יקרים ולא מתאימים להטמנה), לא יחזור ויעשה שוב מעשה לא הגיוני, מזכירה לנו משפט עם עיקרון דומה המובא מספר פעמים בש''ס, ובין היתר גם במסכתנו (דף ל''א:) : ומי שאכל שום יחזור ויאכל שום?
כוונת משפט זה: האם אדם אשר עבר עבירה, מותר לחזור ולשנות שוב באותה עבירה (כמו שלא אומרים לאדם אשר אכל שום וריחו נודף למרחוק, שיחזור ויאכל שום בשנית)?
שני המשפטים בעצם טוענים כי אדם אשר עשה מעשה "לא סביר" פעם אחת, אין זה הכרחי שיחזור על אותו מעשה פעם נוספת.
זהו גם מסר חשוב לחיים: כאשר אדם עושה איזה שהוא מעשה "לא תקין" (עבר עבירה, אכל מאכל "לא ראוי", או הטמין בדבר שאינו מצוי וכדו') אנו אומרים לו: למרות שנראה לך כי ''הותר הדבר'' (בבחינת ''כיוון ששנה – נעשה לו כהיתר (קידושין מ.)) - אין זה ראוי לחזור שוב על אותו מעשה.
דברים ''חזקים'' אלו יש לומר לכל אדם אשר ''מתייאש מעצמו''. אנשים האומרים לעצמם: אין סיכוי. כבר עשיתי עבירה אחת או יותר, אין לי תקנה יותר, ואין אפשרות לחזור למוטב, או לתקן מעשים מסוימים.
אנו אומרים לו: נפילה או מְעידה חד פעמית, אינה מֵעידה על העתיד. ניתן, רצוי ואף חשוב לא לחזור פעם נוספת על אותו ''מעשה לא תקין''.

יהא מאמר זה לע''נ הצדיק, הרב ישעיהו הבר ז''ל, שהלך לעולמו ממש בעת כתיבת המאמר.
תהא נשמתו הזכה והטהורה צרורה בצרור החיים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]