גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ר"י, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף לח ע"ב
איך בישלו את שמן המשחה במשכן - והאם נוכל ללמוד ממנו למלאכת בישול בשבת?
אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל (לח, ב). פירש"י: "אין נותנין ביצה בצד המיחם - קומקמוס של נחשת. בשביל שתתגלגל - שתצלה קצת עד שתהא מגלגלת", והיינו, כי ביצה שאינה מבושלת אינה מתגלגלת, ולאחר שהביצה מתחילה להתקשות על ידי בישול או צליה - וגם כשלא נתקשה לגמרי - מתגלגלת היא בקלות, ובנתינת ביצה בצד המיחם אין דרכה להיצלות אלא כדי גלגול - ולא יותר, שאין דפנות המיחם חמות מספיק לגמור בישולה (עי' ריטב"א ד"ה ולא יטמננה).
בהמשך הגמרא אמרו: "איבעיא להו, גלגל מאי, אמר רב יוסף גלגל חייב חטאת, אמר מר בריה דרבינא אף אנן נמי תנינא, כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח ישן וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן, שמע מינה". בביאור צדדי האיבעיא, כתב ה'חתם סופר' שמדברי רש"י (לט, א ד"ה שהדחתו) מבואר, שמאחר שהביצה אינה מתבשלת בכל בישול גמור, לכן נסתפקו אם בישול מועט וקל נחשב כבישול להתחייב במלאכת שבת, וזהו שהוכיחו מהדחת מליח הישן וקולייס האיספנין, "שהדחתן זו היא גמר מלאכתן", ובהדחה אין כאן בישול גמור, "וקרי ליה גמר מלאכתן, שמע מינה זהו בישולו וחייב".
אמנם, בחי' הריטב"א מצינו ביאור אחר, וז"ל: "'גלגל מאי', פירוש, מי מחייב מדאורייתא אתולדות האור או לא. 'אמר רב יוסף גלגל חייב חטאת', פירוש, על שגגתו דתולדות האור הרי הוא כאור עצמו, והיינו דמסייעינן לה מדתנן גבי קולייס האיספנין 'שהדחתן' בחמי האור 'זהו גמר מלאכתן', דאלמא גבי תולדות האור מלאכה היא מן התורה", והיינו, שהסתפקו אם בישול בתולדות האור שאסור לכו"ע - נחשב מלאכה דאורייתא או איסור דרבנן. וכן מבואר בלשון הרמב"ם (הל' שבת פ"ט ה"ב): "הנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ונתגלגלה, חייב, שהמבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמה, וכן המדיח בחמין מליח הישן או קוליס האספנין והוא דג דק ורך ביותר הרי זה חייב, שהדחתן בחמין זה הוא גמר בשולן, וכן כל כיוצא בהן". מפורש יוצא, שהחידוש בדין זה הוא שהמבשל בתולדת אור דינו כמבשל באור עצמה, וגם מבשל בתולדת האור - מלאכה דאורייתא היא, ובשוגג חייבים עליה חטאת.
וכתב החת"ס, לאחר שנשא ונתן בענין: "אמנם לא ידעתי מקום הספק בתולדת האור שיהיה לאו דאורייתא, שהרי בישול שמן המשחה היה על ידי מים רותחין תולדת אור - כמבואר ברמב"ן פר' תשא גבי 'רוקח מעשה רוקח', ועיין פ"ק דכריתות, מה שאין כן חמה ותולדותיה דלא מצינו במשכן". תורף דבריו הוא, דלכאורה פשוט הדבר שמלאכה דאורייתא היא, כי בישול בתולדות האור היה במשכן - בבישול שמן המשחה, ובבירורא דהאי מילתא וליישבה עלינו לדון בשתי נקודות: א] בישול שמן המשחה איך היה, והאם אכן היה בתולדת האור או ל; ב] גם אם תימצי לומר שהיה בתולדת האור, עלינו לברר אם הכנת שמן המשחה נכללת בכלל מלאכת המשכן, שנלמוד ממנה למלאכת שבת, וכפי שיבואר בהמשך.
והנה, דברי הרמב"ן הם כנז' על הפסוק (שמות ל, כה): "ועשית אותו שמן משחת קודש רקח מרקחת מעשה רוקח", על דרך הפשט היה מעשה השמן כדברי רבי יהודה שאמר (כריתות ה, א) "שראום במים שלא יבלעו את השמן", ואין השריה שיהיו במים לבדן, אבל נתנו הבשמים כתושים בכלי מלא מים, והציפו עליהן שמן זית הין, ואחרי כן נתנו הכלי על פי כלי אחר מלא מים (והיינו, המים עם הבשמים נתבשלו בכח האדים של המים שהיו בכלי על גבי האש), ונתנו על אש נחה גחלים עוממות, ויבשלו עד יבשת המים (-שהיו עם הבשמים) וקלטו השמן מעליו, כי כן מעשה הרקחים בכל שמן מבושם...". ולפ"ז נתבשלו הבשמים עם שמן המשחה בכח האדים של המים שנתבשלו על גבי האש, והוי להו תולדות האור, ושפיר העיר רבינו החת"ס.
אכן, בדברי הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"א ה"א-ב) מצינו אופן אחר בהכנת שמן המשחה: "מצות עשה לעשות שמן המשחה... וככה עשהו משה רבינו במדבר, לקח מן המור והקנמון והקדה מכל אחד משלשתן חמש מאות שקל בשקל הקודש ומקנה הבושם חמשים ומאתים... ושוחק כל אחד ואחד לבדו ועירב הכל ושרה אותן במים זכין ומתוקין, עד שיצא כל כחן במים, ונתן על המים שמן זית הין... ובישל הכל על האש עד שאבדו המים, ונשאר השמן והניחו בכלי לדורות". בדבריו מפורש, שבישלו את השמן עם המים על גבי האש ממש - ולא על תולדות האור, וכבר העיר בזה הגה"ק בעל ה'שפע חיים' זצ"ל (ראה קובץ 'זכור לאברהם' תשס"ד עמ' שנב; 'אוצרות דברי יציב' במכילתין כאן), שלפי זה הרמב"ם שביאר איבעית הגמרא: "גלגל מאי", שצדדי הספק הוא - האם תולדת האור דאורייתא או דרבנן, אתיא לשיטתיה - שבישלו את שמן המשחה על גבי האש ממש, ושפיר לא היה במשכן תולדות האור.
וגם לפי דעת הרמב"ן שבישלו את שמן המשחה על תולדת האור, העיר ה'שפע חיים', שיש לדון האם נוכל ללמוד משמן השמחה, ויסוד דבריו מיוסד על פי מה שעמד ה'אגלי טל' (פתיחה סק"ב) על המחקר בהאי מילתא שלמדים מלאכת שבת ממלאכת המשכן, האם ילפינן גם מקרבנות שבמשכן, או דילמא לא ילפינן אלא ממלאכת המשכן עצמו, והביא לכך מחלוקת הראשונים, כי מדברי רש"י בכמה מקומות (שבת מט, ב ד"ה זרעו; עג, א ד"ה האופה) מבואר שלומדים רק ממלאכת המשכן ולא מקרבנות המשכן, אכן בחידושי רבי אברהם בן הרמב"ם ז"ל (נדפסו בראש ספר 'מעשה רוקח') מצינו בזה"ל: "העימור הוא מה שמקבצים העמרים חבילות חבילות... וכתב רבינו האי גאון ז"ל שאלו האחד עשר מלאכות ישנן בקרבן תמיד בכל יום ובחביתי כהן גדול ובמלואים כולן מזרע וקציר...". מבואר שלמדים גם מקרבנות המשכן למלאכת שבת.
ובכן יתכן לומר בדעת הרמב"ם שסובר כשי' רש"י, שאין לומדים ממלאכות שהוצרכו לקרבנות למלאכת שבת, ושמן המשחה שלא היה לצורך בניית המשכן עצמו דינו כקרבנות, ואין ללמוד מבישולו למלאכת שבת, וקושית החת"ס אתי שפיר לשיטת הראשונים שלמדים גם ממלאכות שהוצרכו לקרבנות, וגם י"ל שסובר שמאחר שהשמן המשחה נצרכה לצורך חלות קדושת המשכן וכליו, הרי זה כצורך הבנין ולא כצורך קרבנות, ולכן גם לשיטת רש"י נוכל ללמוד למלאכת שבת, ומובנת היטב קושיית החת"ס, ודו"ק.
