סקר
המסכתות הקצרות שבסדר מועד





 

"לשמה" בגיטין

ניתוח ספרותי של סוגיה / הרב שאול יותן וינגורט

גיטין ב ע"א

  

פתיחת מסכת גיטין היא על החיוב כאשר מביאים גט ממדינת הים. וזו לשון המשנה: המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, רבן גמליאל אומר: אף המביא מן הרקם ומן החגר, רבי אליעזר אומר: אפילו מכפר לודים ללוד, וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליך. והמביא ממדינה למדינה במדינת הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו מהגמוניא להגמוניא. רבי יהודה אומר: מרקם למזרח, ורקם - כמזרח, מאשקלון לדרום, ואשקלון - כדרום, מעכו לצפון, ועכו – כצפון.

החלק הראשון של הסוגיה (1-2. ב, א: מ"ט – ג, א: בעד אחד) הוא על הטעם שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כאשר מביאים גט ממדינת הים. מרכז הסוגיה (3-4-5. ולרבה – ה, ב: עלה) הוא בשאלה כמי המשנה ודין "לשמה" בגט, ודגש על כך שגם מי שסובר שהטעם לאמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא כדי שהגט יהיה "לשמה", צריך שיהיו עדים מצויים לקיימו. החלק השלישי של הסוגיה (6-7. בפלוגתא – ולא סמכי עלה) חוזר למשנה – בפני כמה נותן את הגט, ומדוע הוא אומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

בחלק הראשון מביאה הגמרא מחלוקת אם הטעם לכך שצריך להגיד "בפני נחתם ובפני נחתם" כאשר מביאים גט ממדינת הים הוא לפי שאין בקיאין לשמה, כדברי רבה, או לפי שאין עדים מצויין לקיימו, כדברי רבא. מה החילוק ביניהם? כאשר הביאוהו שני אנשים, או שהביאוהו ממדינה למדינה בארץ ישראל, או שהביאוהו באותה מדינה במדינת הים. עוד שואלת הגמרא, מדוע לפי רבה אין צריכים שנים שיביאו את הגט? ומשיבה הגמרא, שהרוב בקיאין הן, ואפילו לרבי מאיר שחושש למיעוט, סתם סופרי הדיינים למדו, אך חכמים הצריכו להעיר, וכאן משום עיגון הקלו חכמים שמספיק עד אחד. ולרבא, מדוע אין צריכים שנים כמו בקיום שטרות? ומשיבה הגמרא, שעד אחד נאמן באיסורים, ומשום עיגון הקלו חכמים שמספיק עד אחד ולא צריך שנים כמו בקיום שטרות.

במרכז הסוגיה (3-4-5) באו שלש שיטות של "לשמה" בגיטין – (א) רבי מאיר, שסובר שרק החתימה צריכה להיות לשמה, (ב) רבי אלעזר, שרק הכתיבה צריכה להיות לשמה, (ג) רבי יהודה, שגם הכתיבה וגם החתימה צריכים להיות לשמה. הגמרא מציעה, שמשנתנו היא או כרבי אלעזר, והוא מודה כאן שצריך חתימה כיוון שיש עדים, או שמשנתנו כשיטת רבי יהודה ולפיכך צריך שגם הכתיבה וגם החתימה יהיו לשמה.

בגמרא באו הוכחות לשיטות השונות מלשון המשנה: (א) רבן גמליאל אומר: אף המביא מן הרקם ומן החגר, רבי אליעזר אומר: אפילו מכפר לודים ללוד; ומציעה הגמרא, שתנא קמא סובר לפי שאין בקיאים לשמה, ואילו רבן גמליאל ורבי אליעזר סוברים לפי שאין עדים מצויים לקיימו. אמנם, הגמרא דוחה זאת. (ב) וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליך; ומציעה הגמרא, שתנא קמא סבר: מוליך לא צריך, שכן בארץ ישראל בקיאים לשמה, אך חכמים סוברים שהמוליך צריך לפי שאין עדים מצויין לקיימו. גם הצעה זו הגמרא דוחה. (ג) המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים - צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ומשמע שבאותה מדינה במדינת הים - לא צריך, כרבא, ודוחה הגמרא, שהכוונה לכך שממדינה למדינה בארץ ישראל – לא צריך. ויש שמקשים הפוך, כרבה, והדחייה היא: באותה מדינה במדינת הים – לא צריך. (ד) רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו מהגמוניא להגמוניא, ואמר רבי יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל ועססיות שמה, והיו בה ב' הגמוניות שהיו מקפידין זה על זה, לפיכך הוצרכו לומר מהגמוניא להגמוניא; ומקשה הגמרא מכך על דבי רבה. ומתרצת הגמרא, שרבה סוב גם כן את דברי רבא. ואם כן, המחלוקת ביניהם היא רק כאשר הביאוהו שנים או שהובא הגט באותה מדינה במדינת הים. (ה) המביא גט ממדינת הים, ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אם יש עליו עדים - יתקיים בחותמיו; ומדייק רב יוסף, שמדובר כגון שנתנו לה כשהוא פקח, ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש. ומסבירה הגמרא, שמדובר כאן לאחר שבמדינת הים למדו את דיני הגט, ורק חוששים אנו שמא יחזור הדבר לקלקולו, ובמקרה שאינו שכיח לא גזרו בו חכמים.

שתי הוכחות מביאה הגמרא מדברי אמוראים הראשונים: (ו) שאל שמואל את רב הונא: שנים שהביאו גט ממדינת הים, צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם או אין צריכין? והשיב לו: אין צריכין, ומה אילו יאמרו בפנינו גרשה, האם אינם נאמנים? ולכאורה זוהי הוכחה לרבא! ודוחה הגמרא, שמדובר כאן לאחר שבמדינת הים למדו את דיני הגט, ורק חוששים אנו שמא יחזור הדבר לקלקולו, ובמקרה שאינו שכיח לא גזרו בו חכמים. (ז) בברייתא נאמר: המביא גט ממדינת הים, ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, אם נתקיים בחותמיו - כשר, ואם לאו - פסול; הוי, לא הוצרכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם להחמיר עליה אלא להקל עליה; ולכאורה זוהי הוכחה לרבא! ודוחה הגמרא, שהטעם לאמירה הוא שמא יבוא הבעל ויערער ויפסול את הגט, אך כאן מדובר כשניסת, והבעל איננו מערער.

בחלק השלישי של הסוגיה מציעה הגמרא, שהמחלוקת בין רבה ורבא היא המחלוקת של רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. ופושטת הגמרא, שרבי יהושע בן לוי הוא זה שאמר לפי שאין בקיאין לשמה, שכן רבי שמעון בר אבא הביא גט לפני רבי יהושע בן לוי, ואמר לו: צריך אני לומר בפני נכתב ובפני נחתם, או לא? אמר לו: אינך צריך, לא אמרו אלא בדורות הראשונים, שאין בקיאין לשמה, אבל בדורות האחרונים שבקיאין לשמה - לא, ושואלת הגמרא, הרי רבה יש לו גם את דברי רבא! ועוד, הרי אמרנו שמא יחזור דבר לקלקולו! אלא, רבי שמעון בר אבא איש אחר היה איתו, וזה שלא החשבנו אותו – משום כבודו של רבי שמעון.

נאמר: בפני כמה נותנו לה? רבי יוחנן ורבי חנינא, אחד אמר: בפני שנים, ואחד אמר: בפני שלשה. ומסיקה הגמרא, שרבי יוחנן הוא שאמר בפני שנים, שרבין בר רב חסדא הביא גט לפני רבי יוחנן, ואמר לו: ואמור להם בפני נכתב ובפני נחתם. ומציעה הגמרא, שמא הם חולקים בשאלה אם הטעם לאמירת בפני נכתב ובפני נחתם הוא לפי שאין בקיאין לשמה, או לפי שאין עדים מצויין לקיימו. ודוחה הגמרא, מכך שרבי יהושע בן לוי אמר לפי שאין בקיאין לשמה, רבי יוחנן אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו, וכיצד אומר כאן רבי יוחנן בפני שנים! וחוץ מזה, הרי רבה יש לו גם את דברי רבא! אלא, כולם סוברים שצריך עדים מצויין לקיימו, וכאן בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין הם חולקים, מי שאמר בפני שנים סבר: שליח נעשה עד ועד נעשה דיין, ומי שאמר בפני שלשה סבר: שליח נעשה עד ואין עד נעשה דיין. ואף שאנו סבורים בדברי חכמים שעד נעשה דיין, נחלקו כאן כיון שאשה כשירה להביא את הגט, לפעמים היא תביא אותו ויסמכו עליה.

מה החידוש במרכז הסוגיה? במשנה כלל לא מופיע דין "לשמה", ונראה שכל הצורך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", הוא בגלל המרחק שיש בין מדינת הים לבין ארץ ישראל. במרכז הסוגיה מדגישה הגמרא את המקום של "לשמה" בגט – בכתיבה, בחתימה, או בשניהם.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר