כבוד רב גדול / רפי זברגר

שבת מו ע''א

הקדמה

בדף הקודם עסקנו בשיטתו של רבי יוחנן בדיני מוקצה. רבי יצחק אומר כי רבי יוחנן סובר כרבי יהודה בנושא מוקצה שאסור. בהמשך הדיון סייגנו זאת ואמרנו כי במוקצה מחמת מיאוס סובר רבי יוחנן כרבי שמעון שאין דין מוקצה ומותר.
במאמר זה נלמד שתי מימרות אשר ''דואגות'' לכבודו של רבי יוחנן בדיני מוקצה.
 

הנושא

א) ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן: מוכני שלה, בזמן שהיא נשמטת - אין חיבור לה, ואין נמדדת עמה, ואין מצלת עמה באהל המת, ואין גוררין אותה בשבת. בזמן שיש עליה מעות, הא אין עליה מעות – שריא, ואף על גב דהוו עליה בין השמשות.
שואלת הגמרא, האם באופן עקרוני סובר רבי יוחנן כשיטת רבי יהודה במוקצה כמו שטען רבי יצחק, והרי אנו מוצאים סתם משנה הסוברת כרבי שמעון, ואנו מכירים כי רבי יוחנן פוסק כסתם משנה. המשנה היא במסכת כלים (פרק י''ח, משנה ב') אשר דנה לגבי גלגלים (בלשון המשנה ''מוכני'') של עגלה המוקפת שידה. האם הגלגלים נחשבים כמחוברים לעגלה ואז דיניהם אחד, או לא. הנפקא מינות של שאלה זו הינה במספר מישורים:
1. קבלת טומאה – אם מחוברים, הרי שטומאה של העגלה מטמאה גם את המוכני, וכן טומאה של המוכני מטמא גם את העגלה.
2. מדידה הכלי לקבלת טומאה – שיעור עגלה לטומאה הוא אם נפחו הוא ארבעים סאה, הנמדדים בגודל של אמה על אמה בגובה שלש אמות. לכן, אם המוכני נחשבת כמחוברת לעגלה, הרי מודדים אותם יחדיו, ואם לא – כל אחד נמדד בעצמו.
3. ''הצלה באוהל המת'' – אם גודל השידה הינו ארבעים סאה, הרי שגם אם היא נמצאת בבית קברות, אין הכלים הנמצאים בתוכה נטמאים, והיא ''מצילה'' אותם מן הטומאה. אם יש כלים הבולטים מן העגלה ועומדים מעל המוכני, הרי שוב תלוי: אם המוכני מחוברת לעגלה, הרי שהעגלה מצילה גם כלים אלו, ואם המוכני אינה מחוברת, הרי שהכלים הללו נטמאים (המוכני כשלעצמה אינה מצלת מן הטומאה).
4. איסור גרירה בשבת. אם יש מעות על המוכני, הרי תלוי: אם המוכני אינה מחוברת לעגלה, הרי היא כלי בפני עצמו, ונחשבת לבסיס לדבר האסור ולכן אסור לגרור את העגלה ביחד עם המוכני. אך אם המוכני נחשבת כמחוברת לעגלה – מותר לגרור את העגלה, כיוון שהמעות לא נמצאות על העגלה שהיא ''עיקר הכלי''.
מסיקה הגמרא: אין לגרור את השידה אם המוכני אינו נחשב כמחובר (סעיף 4) רק בזמן שיש על המוכני מעות, אך אם אין עליה מעות בשבת, למרות שהיו עליה מעות בערב שבת, הרי מותר לגרור, וזוהי סתם משנה הסוברת לכאורה כשיטת רבי שמעון, בניגוד לנאמר בדברי רבי יצחק, כי רבי יוחנן סובר כרבי יהודה בדיני מוקצה, והוא גם סובר כי הלכה כסתם משנה.
אמר רבי זירא: תהא משנתינו שלא היו עליה מעות כל בין השמשות, שלא לשבור דבריו של רבי יוחנן.
רבי זירא מעמיד את המשנה במסכת כלים, כאשר לא היו מעות על השידה בכל בין השמשות, כדי שגם רבי יהודה יוכל להתיר לגרור את השידה בשבת. ואז יוצא כי המשנה היא לשיטת רבי יהודה, ומסתדר עם הכלל שלו שהלכה כסתם משנה (והוא הרי סובר כרבי יהודה בדיני מוקצה).
ב) רבי אבהו כי איקלע לאתריה דרבי יהושע בן לוי - הוה מטלטל שרגא, כי איקלע לאתריה דרבי יוחנן - לא הוה מטלטל שרגא.
מנסה הגמרא להבין את שיטת רבי אבהו אשר פעם אחת טלטל נר לאחר שכבה (במקומו של רבי יהושוע), ופעם אחרת נמנע מלטלטל נר שכבה (במקומו של רבי יוחנן).
מה נפשך: אי כרבי יהודה סבירא ליה - ליעבד כרבי יהודה, אי כרבי שמעון סבירא ליה - ליעבד כרבי שמעון?
מסבירה הגמרא את הקושי: אם רבי אבהו סובר כשיטת רבי יהודה, שיש דין מוקצה הרי הוא צריך לאסור תמיד, ואם סובר כשיטת רבי שמעון שאין דין מוקצה, מדוע הוא נמנע מלטלטל נר שכבה בסמוך לרבי יוחנן?
לעולם כרבי שמעון סבירא ליה, ומשום כבודו דרבי יוחנן הוא דלא הוה עביד.
עונה הגמרא כי באמת רבי אבהו סובר כשיטת רבי שמעון שאין מוקצה ומותר לטלטל נר שכבה, אך במקומו של רבי יוחנן נמנע מלטלטל נר שכבה, משום כבודו של רבי יוחנן הסובר כרבי יהודה שיש מוקצה ואסור לטלטלו.
 

מהו המסר

למדנו היום שתי מימרות הנוגעות בכבודו של רבי יוחנן. האחת עושה אוקימתא במשנה במסכת כלים, שתוכל ''להסתדר'' עם שיטת רבי יוחנן, והשנייה סיפרה כי רבי אבהו, למרות פסיקתו כרבי שמעון במוקצה להיתר, לא התיר לעצמו במקומו של רבי יוחנן, אלא החמיר ולא טלטל נר שכבה.
רבי יוחנן היה מגדולי האמוראים בארץ ישראל בדורו (דור שני לאמוראים). אם כן, למדנו כמה חכמים ניסו לעשות הכול, רק כדי לכבד אותו ולא לצערו.
אנו יודעים כי יש לכבד כל אדם וכמובן לא לצערו, היום למדנו כי יש לכבד שבעתיים רב גדול כרבי יוחנן.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]