הגדרה כנה של נקודות המחלוקת / רפי זברגר

שבת מה ע''א

הקדמה

הגמרא דנה ארוכות בדעתו של רבי שמעון ביחס לדין מוקצה. באופן עקרוני, רבי שמעון אינו סובר דין מוקצה. אך הגמרא מנסה לסייג זאת, ולמצוא מקרים ומצבים בהם גם רבי שמעון מודה לדין מוקצה. בחלק מן הניסיונות הנ''ל עוסק מאמר זה.  

הנושא

אמר רבי יוחנן: אין מוקצה לרבי שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו - הוקצה לאיסורו.
רבי יוחנן קובע כי רבי שמעון סובר דין מוקצה ב''מוקצה לדבר מצווה''. כלומר, אם חפץ מסוים הוקצה ונועד לשימוש במצווה מסוימת, כמו שמן של נר שבת, הרי בזמן דליקתו הוא מוקצה ואסור בטלטול גם לדעת רבי שמעון. 
אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד.
רב יהודה בשם שמואל קובע כי רבי שמעון סובר דין מוקצה אך ורק במקרה בגרוגרות (תאנים) וצימוקים בתהליך הייבוש שלהם בשמש, שאדם מקצה אותם מדעתו לפני שבת. זה בניגוד לשמן שנמצא בנר, שאדם לא מקצה אותו מדעתו, שהרי לאחר שהנר יפסיק לדלוק הוא יכול להשתמש בשמן, לעומת גרוגרות וצימוקים בתהליך הייבוש, שם אדם מקצה אותם מדעתו לגמרי. 
ומידי אחרינא לא? והתניא: היה אוכל בתאנים והותיר, והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות בענבים והותיר, והעלן לגג לעשות מהן צימוקין - לא יאכל עד שיזמין. וכן אתה אומר: באפרסקין, וחבושין, ובשאר כל מיני פירות.
שואלת הגמרא, האם רק גרוגרות וצימוקים נאסרים במוצקה לרבי שמעון, והרי אנו לומדים ברייתא נוספת, שם מפורטים פירות נוספים האסורים מדין מוקצה. והגמרא ממשיכה לדון, לפי מי הברייתא הנ''ל:
מני, אילימא רבי יהודה? ומה היכא דלא דחייה בידים - אית ליה מוקצה, היכא דדחייה בידים - לא כל שכן.
נשללת האפשרות כי הברייתא היא לפי רבי יהודה, שהרי רבי יהודה סובר דין מוקצה גם כאשר אדם ''לא דוחה בידיים'' כמו פירות ש''היו באוצר'' (מחסן או משהו דומה), והם ''רק'' לא בדעתו של אדם. לפי זה הברייתא לא הייתה צריכה ללמד דין גרוגרות, שם אדם ''דוחה'' ממש בידיים (העלה אותם לגג לייבוש). 
אלא לאו: רבי שמעון היא.
ולכן המסקנה כי הברייתא היא לדעת רבי שמעון, ואנו רואים שלא רק גרוגרות וצימוקים נאסרים לרבי שמעון, אלא גם פירות נוספים. 
לעולם רבי יהודה, ואוכל אצטריכא ליה. סלקא דעתך כיון דקאכיל ואזיל - לא ליבעי הזמנה, קא משמע לו, כיון דהעלן לגג - אסוחי אסחי לדעתיה מינייהו.
דוחה הגמרא את הקושיא, וקובעת כי ייתכן להעמיד את הברייתא גם לשיטת רבי יהודה (ואז אין שאלה על רבי שמעון). ואם כן, מחדשת הברייתא לשיטת רבי יהודה, כי למרות שאכל מן הפירות, ברגע שהעלה אותם לייבוש בגג הוא כבר היקצה אותם מדעתו. רק אם ''הזמין'' את הפירות וחשב לאוכלם בשבת, רק אז יהיה מותר לו לאכול. אבל אם לא הזמין, הפירות נאסרו ברגע שהעלה אותם לגג, והסיח דעתו מהם. 
לפי גמרא זו יוצא כי מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון קוטבית: רבי יהודה סובר מוקצה גם כאשר לא דחה בידיים (אלא רק הסיח דעתו), ולרבי שמעון אין מוקצה רק אם מתקיימים שני תנאים: דחה בידיים, וגם לא זמין בערב שבת בין השמשות.  

מהו המסר

אנו פוסקים הלכה כרבי שמעון בדיני מוקצה בשבת (כמו גם במחלוקות אחרות עם רבי- יהודה). למרות זאת למדנו היום כי גם רבי שמעון מודה בדין מוקצה בדינים מסוימים. הרב מלמד בספרו ''פניני הלכה'' (פרק כ''ג) מסכם את המקרים בהם יש ''הסכמות'' של רבי שמעון לדיני מוקצה:
מוקצה של בעלי חיים בעודם חיים, מוקצה של גרוגרות וצימוקים שאדם דוחה בידים ואינו זמין בשעת בין השמשות (כפי שלמדנו לעיל), מוקצה של חסרון כיס (דברים יקרים שאדם ''מקפיד'' עליהם), טלטול מחמה לצל (דוגמא לשימוש ''ללא צורך'') בכלי שמלאכתו לאסור (כלי אשר ה"שימוש הרגיל בו" אסור בשבת כמו פטיש וכדו'), דבר המסריח (דחוי מאוד) וכל דבר שאין עליו ''תורת כלי'', כמו צרורות ועפר.
מוסיף הרב מלמד בספרו, כי בפועל מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בנושא מוקצה ''מצטמצמות'' למקרים הבאים:
מוקצה מחמת מיאוס, כמו למשל נר של חרס שהדליקו אותו, פעולת היתר בכלי שמלאכתו איסור - מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו (אם צריך את הכלי למלאכת היתר, כמו למשל, פטיש לפצוע אגוזים) או לצורך מקומו (אם צריך את המקום שהכלי נמצא בו).
נמצאנו למדים כי הפסיקה המוכרת שהלכה כרבי שמעון במוקצה הייתה יכולה להטעות אותנו. היינו יכולים לטעות ולחשוב כי באמת אין דיני מוקצה, מתוך מחשבה כי זאת דעת רבי שמעון אשר נפסקה להלכה. אך כפי שראינו לפני כן, יש יותר מקרים בהם רבי שמעון ''מסכים'' לדעת רבי יהודה בנושאי מוקצה, ממקרים בהם הוא חולק עליו.
לימוד חשוב זה, חוזר ומלמד אותנו מספר מסרים חשובים:
1. בכל וויכוח או דיון בין אנשים, יש להגדיר בדיוק מה הן נקודות המחלוקת. אם בתחילת הוויכוח נראה כי קיים פער גדול בין הדעות, ותהום גדולה פעורה ביניהם, הרי בהחלט ייתכן, כי לאחר ליבון אמיתי וכנה בין הצדדים, יסתבר שברוב השאלות אין הם חלוקים כלל וכלל, והמחלוקת היא במספר קטן ומזערי של נושאים.
2. להשתדל לא למהר ולהכריז ''הכרזות גדולות'', כמו שלמדנו זה עתה. לא להסיק מיידית, כי פסיקת הלכה כרבי שמעון תגרור בהכרח קביעה כי ''אין דיני מוקצה כלל'', כפי שהיה ניתן להבין בדעת רבי שמעון. אלא יש לבחון, לבדוק, לברר ולהתייעץ לפני כל ''הכרזה'' היוצאת מפינו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]